הערה על גרשום שלום כנגד הערות משמיצות

בתגובה ל'אבי הקבלה המתה' מאת אביה הכהן, גיליון פרשת בחוקותי / מוקי צור | מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

קראתי בצער את תיאורו של אביה הכהן על גרשם שלום. אני עצמי נולדתי בשכונת רחביה וכלבו של ג' שלום נשך אותי. אנשי רחביה ליוו את התקרית בכל מיני פנטזיות על הכלב של המקובל, פנטזיות שהיו יפות לאנשים שחיו ברעידת אדמה שבין תרבות, היסטוריה והומור מוזר. אך מאז שהבנתי את עצמי לא יכולתי לקבל ברצינות את ההנחה שמעין מפגש כזה צריך לקבוע את יחסי לאיש ולעבודתו המדעית-תרבותית. כך, אני לא חושב שגערה באיש צעיר, אפילו כזה שהתכוון לטוב, צריכה להוות מפתח לעוינות והטחת גערות שלאחר המוות.

הלל צייטלין היה איש פורה מאוד, ניטשיאני אדוק ובעל חזון, ששב בתשובה לאחר נדודי רוח. הוא היה מורה של י"ח ברנר ושל יצחק שדה שלא התחברו להתלהבותו הדתית כי ראו בה טריקת דלת לבניין אותה התחדשות ציונית בה האמינו. אין זה אומר שום דבר לגבי הלל צייטלין, למי שמעריץ אותו על פרץ אמונתו ועל הכיסוי שהוא מכסה על ספקותיו ואימתו הפנימית. כך נבנו למשל יחסי הרב קוק עם י"ח ברנר: זה העריץ את סערותיו וזה העריץ את עומק תהייתו, ולשניהם היו רבדים אחרים שקרעו קרעים ביניהם: החרדוּת של הרב קוק ואמונתו ההומניסטית של י"ח. ברנר (דרך אגב, כדאי ללמוד דווקא משיחותיו של הלל צייטלין עם הרב חיים זוננפלד והרב קוק על אותו קרע ממשי וכואב שבתוך העולם הדתי ובין דתיים וחילונים). הלל צייטלין לא התכחש מעולם לאהבתו לי"ח ברנר, אך הטיל אש וגופרית על חלקים מהמפעל הציוני.

גרשם שלום לא חי בפרופסורה בלבד. הוא היה הוגה, מאמין ומגשים בעלייתו ארצה. אין רבים שתרמו כה הרבה להבנת היהדות כיהודים פוסט-התבוללותיים כגרשם שלום. רבים מהדברים המדוקלמים היום בשם "הקבלה" הגיעו אלינו בזכות מפעלו הגדול, והוא ראה את המפעל הביקורתי כתשתית למפעל שעוד צריך להגיע: רנסנס יהודי השואב מהתנסות בניין החברה בארץ ישראל.

באשר לסיפורי האוניברסיטה שהכהן מספר על יוסף וייס והשל, מן הראוי לבדוק לעומק את הדברים, כפי שהעיר כבר פרופ' יהושע בלאו. וייס הודרך על ידי שלום והעריץ את שלום. שלום דאג לו גם כשגלה לאנגליה. האיש במחלתו קיבל עזרה ממשית ממורו. העיזבון של יוסף וייס נמצא עד היום, ולא במקרה, בארכיונו של ג' שלום שהעריך אותו מאוד.

סיפור האקדמיה הוא סיפור אנושי קשה, כמו גם הרבנות, וחבל להטיל את כל כאביו על שלום. מאבקו למשל להביא את מרטין בובר ללמד יהדות נכשל בגלל כמה אנשי אוניברסיטה. למרות שלא חקרתי את הנושא, אני משוכנע כי גם אבירי האוניברסיטה העברית האחרים לא קיבלו את אברהם יהושע השל. השל היה יוצר חשוב ויצירתו ועמדתו המוסרית היו חשובות בעיניו מממצאיו האקדמיים. עבודתו הרוחנית כהוגה, כסופר, כמאמין, כמורה דרך, היא שקבעה את דרכו והיא שמסבירה מדוע הוא לא הגיע לאוניברסיטה העברית, כמו 'רב צעיר' לפניו.

אך השל עצמו ידע כי אי נכונותו לערוך את הקפיצה הנחשונית ארצה, כציוני מעמיק, היא שקבעה את גורלו. שלום עצמו, כדוקטור צעיר, עלה ארצה מתוך ויתור על המשך חייו האקדמיים. הוא כבר כתב דוקטורט על ספר הבהיר, אך מתוך אמונתו הציונית עלה ארצה כשהוא בטוח שיצטרך ללמד מתמטיקה בתיכון… חלומו היה שבסופו של דבר חקר הקבלה, כחקר ההיסטוריה היהודית, יאפשר לאחרים ליצור את ההמשך האמיתי, היוצר, לחיים היהודיים. הוא חשב שספרים, מחקרים, פתיחת מדורים כמוסים בסיפור היהודי, התמודדות עם פרשיות היסטוריות מכריעות, הם תנאי לכך שתקום גם יצירה יהודית לא מנותקת אלא יוצרת.

מטלה זו לא הייתה פשוטה. לא לו, לא לחבריו ולא לנו. אולם עניין אחד חשוב להדגיש: למרות שג' שלום לא היה איש השייך למחנה הדתי, למרות שהוא גילה לא פעם את המלבושים וההדחקות, את דלות השפה ואת אהבת הסמכות, למרות שהיה ביקורתי גם כלפי עצמו (במיוחד לנוכח העובדה שרבצה כל חייו על מצפונו, והיא שלא חזה את השואה), האיש גילה כי בא-להים הוא מאמין. הוא חשב כי גם בשעות של הסתר פנים יש לו גילויים. הוא חשב, שלא כמו חילונים רבים, ש"בלי הא-להים הכול מותר", בנוסח שניסח דוסטויבסקי. הוא גם למד את כל מכמני היהדות למרות שלימד רק את הדברים שאותם חקר. האגדות שלא למד תלמוד או שלא החזיק את השולחן ערוך בספרייתו הן בדותה שצריכה להסביר את עומק מחקרו ואת אי קבלת סמכות הרבנים הגלויה שלו. האגדות שרקמו מסביבו הזיקו לשמו אך לא למחקריו ולא לאלו שליוו את סערות חיפושיו.

בדבריו על מרטין בובר אמר ג' שלום: "הוא היה לנו מורה, ממנו למדנו כי תלמידים מורדים במוריהם". פרופ' ליבוביץ' ופרופ' קורצווייל היו נתונים בסערת ויכוח גדולה עם ג' שלום. יש ללמוד את הוויכוח לעומק. יש גם מקום לוויכוח של בני דורנו עם הישגיו ותפיסותיו, אך אין ללכת שבי אחרי גערת איש מבוגר, בודד מאוד, שזכה כל ימיו לביקורת עזה.

חברו הטוב, ולטר בנימין, מגדולי הרוח של המאה העשרים, שלא הגיע ארצה למרות שהוצע לו להגיע ולהיות רש"י המפרש את הטקסט של תרבות ימיו, כתב פעם לג' שלום כי אמנם חייו בארץ מלאים ספקות, תהיות וקרבות, אך הוא צריך לחוש בטוב כי יש לו קהילה שעמה הוא יכול לנהל את הוויכוח, וזה הניצחון הציוני החשוב ביותר.

ג' שלום תרם לניצחון זה רבות – ותרומתו עוד תוכר. אך האם נוכל לומר כוולטר בנימין שיש לנו קהילה יהודית משוחחת באמת?

נתפלל לה'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

12 − 2 =