הקדמה לספר על דגניה במלאת 100 שנה לקבוצה

 

כאן על פני אדמה

לא בעבים מעל

 

רחל

זהו ספר על אנשים. בתחילה על אנשים צעירים. אחר כך על צעירים וילדיהם.  הצטרפו  גם כמה  הורים של הצעירים. זהו ספר על אנשים שהתבגרו במקום ובזמן.   

 פעם היו   המייסדים צעירים והוריהם זקנים בני חמישים .עתה בני המקום ובניהם כבר ראו שיבה :  זהו ספר על מאה שנה. לא תחנה אחת  אלא תחנות רבות   בדרך מתמשכת  .

זהו סיפור על אנשים  שתהו על האדם. ביקשו אותו בתוקף, ראו אותו בבהירות . כשמוריהם אמרו להם: היזהרו! בני אדם נשברים, בני אדם  אינסופיים ואין להכיל אותם  במסגרות  קשוחות ובתובנות מוחלטות  הם   הסכימו. אך סרבו  לגמד בשל כך את האדם ולהסתיר אותו תחת האזהרות.  הם מרדו נגד קבלת עריצות  הגילויים שרק יודעים להקטין  את  דמותו  . הם חיפשו דרך לא  להפוך  את היחיד והחבורה  לתוצר בלעדי   של  כוח ושררה.

  בדרכם ובדרך הדורות  שבאו אחריהם הם חיו אכזבות גדולות  אך גם הישגים לא צפויים.

 זהו סיפור על אנשים שהגיעו מכל תחנה בהיסטוריה היהודית  של מאה השנים האחרונות. מסיפור של  שם בגולה הם עברו לסיפור של פה בארץ ישראל. שם במינסק ובדמשק,  בצנעה ובוורשה, בקייפטאון וניו יורק. פה הם רצו לבנות לעצמם  את ביתם ולהגשים את חלומותיהם .

 זהו סיפור על  ילדי הארץ וילדי דגניה  שביקשו  למצוא דרך מן  המקום אל העולם הגדול וסערותיו. הם האמינו כי הם עושים זאת גם בגילוי זיקתם  אל דרכי  האדמה  בחקלאות, אל העבודה, אל  הבריקדות של מתקני עולם , אל שפת המחנכים, אל המעבדה של החוקרים, אל אהבתם ואל המשפוחה שלהם: ילדיהם, חבריהם,  אל השותפות הגדולה שמדי פעם נסדקה.

 סיפורה של דגניה  הוא גם  סיפורו של הקיבוץ הישראלי שהחל כאן לצעוד את  צעדיו הראשונים , בדלות חומרית, בשלל צבעים רוחני, בלבטים קשים ובתודעה כי ייאוש אינו תירוץ כשם  שחלומות וורודים אסור  שישקרו. הקיבוץ התגלה כאן  כקומונה  הערבה לחבריה ולצרכיהם,  כקואופרטיב המשתף  בייצור, כאחריות של מחנכים לנער היהודי ולבני הקיבוץ, כמחויבות  משותפת לזירה של משימות. כתשומת לב לעבודה ולאהבה.

 אין זה סיפור על מלאכים למרות שהקרב על הקדושה ניטש בו בהרבה חזיתות . הוא חזה  בהרבה מפלות. לא פעם  התגלו  מגבלות  , קוצר רוח וקטנויות אנושיות אך היו בו גם  גילויים  מרעישים  של התגלות הלב, של בריאת תשתית חומרית , של חלום מעורר השראה. הכתובת היתה ברורה: הנוער היהודי והאנושות  . אנשים.

 זהו סיפור של הרבה כישלונות,  האדמה לא נענתה,  המים  בגדו, השוק לא נהג כמו שצריך, היו טעויות  ניהול, הדמוקרטיה  הישירה ספגה מהלומות קשות. היו מלחמות. עם שכנים, המולת צבאות של מעצמות . של מדינת ישראל המתבגרת .  היו אסונות ואבל. התאבדויות ורשלנות.

 במאה שנים של כלכלה  ואקולוגיה מקומית התגלו  תפניות חדות במשק, בתפישות החיים , לעתים בגלל אופנה חיצונית , לפעמים  מקוצר ידה של  הטכניקה לפעמים  בניצחונות לא צפויים של כוחות שהעמידו בספק את הביטחון הפנימי.

 

 

 

 

 

 

 

 

מאה שנים ובהן   תמיד מעט אנשים ביחס למשימה. בהן מצטרפים  ועוזבים לא צפויים לחבורה.  לאנשי דגניה הפך המקום לנוף החורג מהביוגרפיה  שלהם . כבר לא הנוף הרומנטי עליו חלמו בגולה אלא נוף הזבובים והחום המתיש, ימי כנרת גועשת וירדן דועך.  ימי שדות בוערים ורביצה על הדשא מסביב לאבטיח שחוט. הכל נראה בעתו אך הבטיח להישאר שנים מרובות.

 

מאה שנים ואנשי  דגניה כותבים עצמם  לדעת. יש המרבים ויש  המוכנים להעיד בחיוב ובשלילה על מה  שכותבים חבריהם. כמובן שלכותבים יש בספר נוכחות גבוהה אך הם מהווים חזני תפילתם של האחרים. הצטרפו למקום ולסיפורו של המקום הרבה סיפורי חיים. הביוגרפיות המסופרות כאן בספר  הן רק דוגמאות מהעושר  האינסופי שנותר. הכתבים והרשומות , הציורים והצילומים, דיני החשבונות  , המסמכים, המכתבים, הראיונות, דברי  ההספד, היומנים הפרטיים והדוחות  הציבוריים נצברים והולכים . גם לזיכרון יש היסטוריה.

 

דגניה החלה  בעלייה השנייה  (1918-1904) עברו עליה כל העליות שנספרו העלייה השלישית (1923-1918), הרביעית( 1929-1923) החמישית (1939-1929) גם ימי  המלחמות, השואה, מלחמת העצמאות ומלחמות ישראל, אך היא לא חיה רק על עליות ועל מלחמות אלא על צמיחה  חברתית וכלכלית מבפנים ומחסומים עצומים בדרך.

 

ספר זה אינו הספר היחידי על דגניה וחבריה. כבר יש  מדף ספרים שלם. כל ספר בעל אופי שונה ומיוחד. בתחילה ספרים מלאי חזון וסיפורי ראשית אחר כך אלבום וסיפורי הווי. משוררים וסופרים כבר  תיארו  עלילות וערכו חשבונות רעיוניים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זהו ספר מחקר וספר עדות. אלו יונקים  זה מזה אך אינם זהים. העדויות נמסרו בתקופות שונות. תוך כדי  ואחרי זמן, במסגרת סיפורי המקום ובאוטוביוגרפיות  המחפשות שורשי משפחה. יש בו עקבות של עדויות בעל פה ושיחות  עם רבים , הן נמסרו תוך פולמוס וברצון להעביר  עלילה מדור אל דור.  האם כל עדות  שבויה  בפסיכולוגיה של המעיד? ואולי היא  נמסרת  בשפתם  של האירועים בהם היא התרחשה? העדות  היא בת הזמן והפרספקטיבה. המסמכים המלווים את העדויות , מתווכחים אתן, בחלקם נכתבו במטרה שונה ומסרו עדות שלא  במתכוון. המחקר שלי מפגיש את כולם .  הוא  מודע לזמן ולמצב הרוח  שלי בזמן המחקר .אך הוא מנסה לחרוג מהם ,לגעת גם  בלא ידוע, במה שאינו רק השלכה לחרדות ולתקוות של היום. לשם כך הוא מנהל משא ומתן  עם המסמכים, עם האנשים , עם המסורת המקומית ועם  המרידות נגדה. גם  הצילומים מצביעים על עקבותיו של הזמן  הם נבחרו לא על פי הצורך של חברי דגניה לזהות את הקרוב להם אלא על פי יכולתם לתת עדות  לרחוקים מהם בזמן ובמקום.

בשנים האחרונות עוברת  דגניה שינוי דרמטי. ימים יגידו  לאן יובילו  אותה  התמורות.יש החושבים כי ניתן לחזות על פי הדרך  שדגניה עברה  להיכן היא תגיע. המעיין בספר הזה יוכל לגלות    כי  יש להתייחס בזהירות רבה ובענווה  לתחזיות  על עתידה. אנו  כמעט בטוחים כי  סיפורה של דגניה והמחקר עליה יובילו את הקוראים  למסקנות  סותרות . אך נקווה כי  הכל יסכימו    כי סיפורה של דגניה הוא סיפור אנושי  אמיתי ומעורר מחשבות.

 ואם מותר  לסיים בדברים אישיים  אומר כי  ספר זה צריך להיות מוקדש למי  שעדיין מבקש אלטרנטיבות  , למי  שחולם על  מפעל של תיקון, למי  שאינו מוכן  שחזונו יישאר בעבים  מעל.

למי שמוכן לקבל השראה  מסיפורו  של הקיבוץ כדי ליצור חברה מתוקנת.

 

מוקי צור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 − 1 =