חדר האוכל הקיבוצי עבר שלבים ושינויים רבים המקילים לתמורות שעבר הקיבוץ. בראשית נבדלו מקומות האכילה והפגישה זה מזה לפי אופי של הקבוצה , החבורה השיתופית או מקום העבודה של פועלים הרבים. קבוצה קטנה היתה בעלת שולחן אחד. השולחן היה למרכז חייה. לעומת זאת חדר האוכל של גדוד העבודה המקים הסולל את הכביש מטבריה לצמח מכיל 500 סועדים. בפולקלור הם נזכרים כיצד היו שואגים יחד ברוסית הבו מרק! קבוצה הקטנה הסירים קטנים, בחבורת הגדוד הסירים כה גדולים שרוחץ אותם חבר קטן מבפנים. ההתארגנות הקואופרטיבית קומונלית היא בעלת גדלים מאד שונים זה מזה. חבורה נודדת ממושבה למושבה, מפרדס לפרדס מקום האוכל שלה יהיה ארעי. מקום התיישבות גם אם מבנה חדר האוכל לא יתוכנן להיות מבנה קבע הוא יהיה בנוי יותר, קבוע יותר.

בין מייסדי הקיבוץ רווחה הנחה כי סעודה משותפת צריכה לשאת אופי של סעודה קדושה, מזבח, מקום ברכה ושותפות. המודל היה המודל של משפחה יהודית ביום חג. הפיכתה של הסעודה לסעודת קודש היתה מותנית גם בתכניה הרוחניים וגם בכמה סמלי עושר וקדושה. אולם ציפיות אלו לא התמלאו בשולחנות המשותפים. העוני, החד גיליות והעדר הטקסים המקובלים הפכו את שולחן הקבוצה לשולחן של חול שרק לעתים רחוקות, בימי חג או התכנסות מילא אחר הציפיות.

ההתכנסות לשם ארוחה היתה קשורה בבישול המשותף ובמגבלותיו. בתקופת העלייה השנייה וגם בשלישית היתה נהוגה ארוחת עדשים. ואריאציה על הנושא עדשים. מרק עדשים, סלט עדשים, קציצת עדשים ועדשים עם גזר כמנה אחרונה ומתוקה.

לחם אפו פעמיים בשבוע בטאבון שהיה מחוץ למטבח. לעתים סדרו אבנים ככירה משותפת. מטבח משותף נולד לפני הקיבוץ. הוא היה נהוג במושבות כמטבח משותף של הפועלים במושבה. כל פועל היה משלם מכיסו ויחד קבעו מי יבשל ומי יארגן את הפרודוקטים לכולם. בגלל העוני הארגון המשותף הצליח אם היו כמה פעילים שהצליחו לגייס אמצעים לקבוצה של הפועלים.

גם אחרי הקיבוץ נוצר נותרו מטבחי פועלים במקומות שונים בארץ. הם פעלו עד אחרי קום המדינה.
הבישול המשותף עורר שאלות רות. גם של אמצעים כמו עצים, פחמים, פרודוקטים, גם שאלות של יכולת ארגונית ונסיון בבישול. רבות מהטבחיות והיו בעיקר טבחיות ולא טבחים לא היו מנוסות . הן באו מתים בהם מישהי אחרת עתה את המלאכה ולפתע מצאו עצמן אחראיות למזון בארץ זרה,כשהאוכל המקומי זר. המפגש עם האוכלים היה קשה. אלה עבדו קשה והיו רעבים ולא תמיד המבשלת הצליחה בתרגיליה להפוך את מעט החומרים לאוכל שיכול להשקיט את הרעב. אחד הסיפורים על אנשי כפר גלעדי מספר שמניה שוחט וחברותיה לא מצאו מה להגיש לחבריהם. היה להם רק בצל. והנה מגיע בחור מהשדה ופוגש אותן בוכות. הן מספרוץת לו כי אין לן מה לתת לחברים לאכול. הוא אומר להם כי 'אנחנו בסך הכל הזבל לדור הבא' ועל כן אין לבכות אלא למוח כשהחברים מגיעים מן השדה הוא משכנע אותם לרקוד במקום לאכול. לא כל הסיפורים מסתיימים כך. היו לא מעט מתחים בין המבשלות לבין אנשי קבוצתן הפועלים. גם בכי שלא הסתיים בריקוד אלא בעזיבה. אך היתה גם תגובה פמיניסטית עזה. מדוע הנשים צריכות לשאת בעול הבלתי אפשרי הזה. מדוע הן נדחקות לעבודה במטבח. במטבח של דגניה היו המבשלות יוצאות לעבודה בגן הירק אחרי הצהריים כדי למצוא ביטוי אישי משוחרר בעבודה בטבע וכדי לממן קניית פרודוקטים נוספים.
בתקופת העלייה השנייה היו חבורות של נשים שעברו מחווה לחווה בה חיו פועלים בודדים וקבוצות והיו מבשלות שחיו בקבוצה משלהן. הן היו לוקחות אחריות על משק הבית הקולקטיבי.
בתקופת העלייה השנייה רבים מן הפועלים היו צמחוניים. לפי עדות אחד מהם רבע מן הפועלים היו צמחונים. חלק בגלל העיקרון וחלק בגלל המחסור. החלוצים הטולסטויאנים, והיו לא מעט כאלה, לא התעניינו בצד הפוליטי של ההתיישבות או הציונות. להם היה חשוב הצד המוסרי, עבודה בטבע, הנדודים והחירות הפנימית. לרוב הם היו צמחונים ומסתפקים במועט קיצוניים. התעורר וויכוח ביניהם האם צריכים להתאגד כצמחונים או לא. רבים התנגדו לכך כי טענו כי עצם הארגון סותר את החירות הפימית. א. ד. גורדון סרב להכנס לאגודת הצמחונים למרות שהיה צמחוני בנימוק שהם יותר מדי חושבים ומדברים על אוכל…

במשך השנים אחד מהמרכיבים המרכזיים בתפריט הקיבוצי היה סלט הירקות. המטבח הגיש לחברים ירקות והם היו צריכים לעשות את הסלט שלהם. התפתחו סגנונות של סלט שהיו כמעט לסימן ההיכר של חברים מסויימים. עשיית הסלט הפכה למעין אמנות. חשוב לציין כי הזמן המשותף להכנת הסלט היה זמן איכות של יחד. זמן שך השהיית סיפוקים. זמן הארוחה שהוגבל בדרך כלל מטעמים של אי בזבוז זמן עבודה מצא כאן מרווח מתאים מעין בישול קולקטיבי.

מראשיתה של הדרך היו חסרים כלים לחדר האוכל הקיבוצי. בסוף שנות השלושים ומראשית שנות הארבעים הבעייה החריפה כי הכלים של חדר האוכל החלו להסתנן לחדרים הפרטיים ושימשו גם לכל מיני מטרות שלא היו קשורות עם האכילה. כלי עבודה, תחזוקה וכו'. הכלים החלו 'להתגולל' מושג קיבוצי קלאסי שדיבר על הזנחת כלים בשדה ובחצר. בשנות החמישים הופיעו קריקטורות בהן הסכינים קשורים בשרשרת לשולחנות כדי שלא ייעלמו. יש אומרים כי בכמה קיבוצים בעקבות הקריקטורה אכן קשרו את הסכינים בשרשראות לשולחן.

ההתכנסות לשם ארוחה היה מקום מפגש של החברים. במיוחד בארוחת הערב. בצהריים האוכל נלקח לא פעם לשדה המרוחק או הקרוב. אוכל כזה שנדד אל מקום העבודה היה נחשב כאות הצטיינות. הארוחה היתה מפגש יומי וחשוב. אחרי ארוחת הערב היו יושבים, שרים, מתאספים לאסיפות, מסדרים את העבודה, ולעתים גם רוקדים.

הילדים לא אכלו בחדר האוכל. חדר האוכל נועד למבוגרים בלבד. היה ברור שהילדים צריכים לאכול אוכל אחר. לא ייתכן שהילדים יאכלו את האוכל של המבוגרים כי זהו אוכל של עניים המסתפקים במועט וילדים צריכים לחיות אחרת. לקבל מזון בריא ומספק. בקיבוץ היו שני תפריטים. לילדים ולמבוגרים . הילדים אכלו בבתי הילדים את כל הארוחות ואסורה היתה עליהם הכניסה לחדר האוכל.

למטפלות בילדים היתה בעיה: האם הן צריכות לאכול את האוכל של הילדים או של המבוגרים. האם יוכלו להיפגש עם חבריהם המבוגרים בחדר האוכל או בבית הילדים יחד עם הילדים. היו לא מעט מטפלות שנשלחו על ידי המטפלות האחראיות לאכול בחדר האוכל כדי לשמור על השוויון בין החברים.

האיסור לכניסת הילדים לחדר האוכל היה גםאיסור להשתתפות הילדים בפעילויות אחרות בחדר האוכל במיוחד באסיפות הכלליות או בשיחות החברים. ההחלטה מאיזה גיל מותר לילדים להשתתף באסיפה או בשיחה היתה שונה מקיבוץ לקיבוץ. רבים צבאו על החלונות…

התברר כי שני תפריטים לילדים ולחברים זה לא היה מספיק. לחולים, לעובדים עבודה קשה היה צריך לתת יותר מזון ומזון אחר. האמירה המקובלת שחבר אוכל עוף או כשהוא חולה או כשהעוף חולה קולעת למצב העניינים. כמו שהיתה אמירה כי לתרנגולות בקיבוץ יש סכין גילוח במקום מסוים: הן מטילות תמיד חצי ביצה שהיתה המנה המקובלת בחדרי האוכל הקיבוציים.