חווקה כעבור שנה

אנו יושבים במועדון בו ישבתי לפני  הרבה שנים בערב  בלתי נשכח לכבוד  ספר הזיכרונות של חברי הקיבוץ. זה לא  היה  ערב חגיגי. זה היה ערב  שמעליו  ריחפה שאלה  גדולה  ששאלו עצמם  המחברים של הספר. האם הזיכרון  יוכל להתמודד? חווקה לקחה  על עצמה לעמוד בפגישה עם הזיכרון  כיסוד משחרר. מעניק פרספקטיבה ודוחף לאחריות.

חווקה   דיברה  הרבה על כך  שחוויות  הימים הנוראים ההם לא יכלו לכבות את  החלומות.  שבכל האימה  הגדולה  שרד  החלום. אני שואל את עצמי כיצד התגברה בשנים אחר  כך על הסיוטים שבוודאי פקדו אותה. הרי ברור  שאז דווקא כאשר  התעוררה  הגיעה לחלום האמיתי : החיים  שהצליחה לבנות. המשפחה , הקיבוץ, הארץ והנעורים אותם ליוותה בעת פריחתם. אולם  אנו שנפקחנו לחלומותיה לא נדע מה עשתה  עם סיוטיה.

חווקה  היתה משוכנעת שתגיע לגן העדן, גם כשאינני בטוח  שהאמינה  בקיומו. היא  האמינה באהבתה האמיצה בחיים ובאחריות הגדולה  שהיא  מטילה  עליה.

אשת לוט  הפכה לנציב מלח כי הסתכלה  אחורה. חווקה האמינה כי  זיכרונותיה מביטים קדימה. היא  האמינה  ששם בימי הדם הנוראים נמצאו בצד המוות והחורבן  אנשים  ומצבים שיכולים וצריכים להתבונן בהם  אם רוצים ללכת קדימה . שם חילקו מרק, עשו תיאטרון, אהבו זה את זו, שנאו את המוות  ומרדו  בתוך הסופה.

קאנט טען  שהאדם הוא עץ עקום  שהתייבש . רבים האמינו אחריו  כי  יש לחטוב אותו ולרסקו , אחרים האמינו כי יש  ליישר אותו על ידי שבירתו. חווקה  האמינה כי יש לטפח אותו. להעמיק את שורשיו לדאוג לבית ולאנטנה. היא פגשה  כל אחד  כשהיא בודקת  בחיוך האם צריך לדאוג לו  להעמקת השורש, לבניית הבית או לשלוח אנטנה  לגבהים. היכולת להצמיח בה האמינה טמונה  היתה  במעשים קטנים מתוכם אפשר יהיה לראות את האופק הרחב ולא מתוך דיבורים גדולים המובילים בביטחה אל השיתוק. היא  האמינה  במעשים של יחד המחויב ליחיד ושל היחיד  המבקש את היחד.

חווקה  היתה תמיד חניכה. גם כשחיה תחת הגדולים ממנה בגיל  , מדריכיה ומוריה, אך גם  כשפגשה את   שותפיה  הצעירים . תמיד העמידה  עצמה  כחניכה התובעת ממדריכיה  לבטא  את אחריותם, את אהבתם. אומנותה  הגדולה  היתה  טמונה  ביכולתה  הנדירה  לקבל את אהבתם של אחרים. להיות נאהבת. אך דווקא בשל כך  ידעה   לאבחן בין  אהבה וחנופה. היא ידעה יפה  את ההבדל. . כחניכה היא  תבעה ממדריכיה   המבוגרים והצעירים לתהות  על משנתם. מן המורים המלומדים לא להילכד בתיאורם  המדוקדק, ומהמנהיגים  לא להיסחף בתביעותיהם ולא לדלג על  תהיות החיים שהתגלו. לחייך על תגליות של היסטוריונים, על ססמאות  שמתרוצצות בשוק.  על ערכים גדולים שלא יודעים להתגלם בפרטים הקטנים של החיים, על פרטי חיים  שכוסו על ידי מילים גדולות ואבדו.

תמיד רציתי להתדפק  על  דלתותיהם של מי שהאמין  בעיקרון התקווה וידע לאבחן אותו  מעריצות האשלייה. כמה דומים שני אלה ועד כמה  חשובה  האבחנה  ביניהם. חווקה   היתה  בת בית בדרך זו. היא הטילה ספק  בספקנות וחשדה  בחשדנות  אך האמינה בביקורת : אם רוצים להגיע לטוב  שבעולמות צריך לדעת לא להשתעבד למה  שנראה  כעולם הנתון. למצוא בעולם  פרצות וחיוכים, סיפור ודרך.

באזכרה, ביום השנה  לחווקה רבן פולמן, לוחמי הגיטאות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

twenty − twelve =