חייל של כנרת

חייל של כנרת

 

לחיה ישראלי, אמו של אהרון ישראלי,  היה תיק קרטון ישן  עם שרוך שחור . על התיק  היה  רשום 'תיק לעניינים קשים'. זה היה  התיק  שלא  הראתה  לבנציון ישראלי בעלה.  בו כתבה  את כל כאביה, היסוסיה, בו ביטאה את תחושת העוול והמחסור. כאשתו של האיש  הסוער חשה  אחריות שלא לגלות לו את כל תחושותיה  כאמא, כחלוצה, כחברת כנרת.

בגיל 93 החליט אהרוניק  בנה לפתוח את כל תיקיו הקשים. להוציא לאור   את כל הקרבות שניהל עם חבריו, עם  בני משפחתו, ובמיוחד  עם המנהלים של כנרת . ביושרו היבש הוא מאמין כי הכל יש  לשים על השולחן, להעלות על הבמה. כנראה  החליט  כי  הוא ממשיך  את דרכו  של  יריבו  הגדול של אביו  בנציון ישראלי ,   אהרון שידלובסקי שהיה תמיד נחרץ, בוטה  וקיצוני.  לפני המון שנים  טען שידלובסקי  שחברות  , כמו בני אדם, יודעות  תקופות של שיגעון ומלחמה . הוא  האמין  כבר אז שעכשיו הגיע  תורנו ונפלנו לזרועותיו של השיגעון. כך היום  יוצא אהרוניק  לקרבותיו בקבוצת כנרת. בכך הוא ממשיך  היסטוריה  ארוכה של קיבוץ  הידוע  במתחיו הגלויים מיום הקמתו.

אך הספר  של  אהרון ישראלי הוא  הרבה יותר מאשר  הקאת כעסיו. הוא  אלבום יפהפה של  ארכיון המשפחה, הוא אוסף של מכתבים אישיים של איש  שחי בהיסטוריה. הוא יומן רוטט של אהבה לחנה אשתו, הוא ביטוי  לקרע פנימי של חייל  במלחמת העצמאות בעמק  הירדן.  הוא  סיפור  של חברות עמוקה  עם שותפיו   במלחמת העולם השנייה ובמיוחד עם איש  השונה  ממנו כל כך  לימים  האלוף   ישראל טל. הוא ספרו  של איש  השומר  על  כל סימני הדרך של כנרת  כפי שהוא  מפרש אותם ויוצא  לכל הקרבות על  הזיכרון של דור  המייסדים בעוד הוא מצנזר  בלהט את  זיכרונם של הממשיכים. . הוא  נאבק  על הסיפור. לא מוותר לאיש.

מבעד לוודאויותיו ולנוכחותו  הנחרצת  יש בו גם חיפושי דרך של בן הארץ שחש צימאון להיפגש  עם  היהודי שבו. בהיותו חייל  בצבא הבריטי יחד  עם אביו חש  כי הוא מתרחק  מאביו. ברשימותיו הוא יכתוב ב29  בנובמבר ביובש  כי כשקבוצת כנרת מתאספת אבא שלו נואם והחברים מפסיקים אותו:  הם לא רוצים את הנאום , הם רוצים לרקוד. אולם התרחקותו אז  מאביו הופכת להזדהות מוחלטת עם התבגרותו.

מילדותו כותב  אהרוניק   יומנים .  חשובה לילד  ולצעיר   הגדל בארץ החלוצים לרשום יומנים משך עשרות שנים, גם לאסוף את  המוני המכתבים, לארגן את הזיכרון האישי  שלו ושל סביבתו. לדידו  איסוף כזה  הוא ההימצאות בהיסטוריה. כל מסמך  זו האמת.   בהבאת מסמכיו כולל מסמכים של אלו  הכועסים עליו   הוא חש  ביטחון מוחלט.  המסמכים והצילומים  זוהי  ההיסטוריה .  העדות המשתקפת בהם לא יכולה  להיות חלקית. לא יכולה  לכזב. . כמה טוב  שלא  קרא  את  כל המסות והספרים  המערערים  בדיוק על נקודה זו. אך יש להניח כי גם  אם היה  קורא היה משתכנע  שהוא  הצודק ויוצא למלחמה. חייל  הוא  תמיד חייל.

כשמלאו לאביו של  אהרוניק  בנציון  50 שנה הוא עבר משבר קשה. כנרת  שמתחה אז פנים נראתה  בעיניו כסוטה  מהדרך. באותן שנים הגיעו לקבוצה  בוגרי תנועת הנוער ותבעו לשנות את הקיבוץ. להפוך אותו למאורגן יותר, לממוסד, לשיתופי יותר.  לדעתו של בנציון האב  המייסד תביעות אלו של הצעירים  נכנעות  מדי לעקרונות ולא פתוחות לדינמיקה  של החיים.  לדעתו  הנחרצות  והמבנה  הקשוח והמשקי  שהקבוצה  הולכת בו  הורסת את הקבוצה . בנציון  חש אז  כי כנרת  איננה  קשובה  לנדרש לצמיחתה של הקבוצה ומפעלה. הוא  הסתובב בשדות הקיבוץ וחש כי הם שוממים. אלא  שבימים  ההם של  משברו של בנציון היה  ברל כצנלסון ואפשר  היה  לשלוח  את בנציון  לשיחה עמו. איננו יודעים מה  אירע  בפגישה הזו מלבד אך בה הם  פרקו   את  המטענים  החורגים של לבם. אנו יודעים  כי יחד הם  קראו את הספר 'שכול וכישלון' של ברנר . מה   שכן ידוע לנו שאחרי הפגישה  יכול היה  בנציון  להתחיל מחדש. הוא  היה אז  זקן  החלוצים : בן חמישים.  ולמי  ילך  אהרוניק בן ה93 ?  ומה  יקרא?

במשבר  הגדול  שעבר  בנציון ב1937  לא ידע  כי  לפניו עומדים עוד  מפעלי ענק. הוא  יהיה  ממקימי מפעל השילוב בין אימוני ההגנה  והעבודה בקיבוץ הוא יעמוד  במרכז  מפעל ההתנדבות  לצבא  הבריטי. הוא יתגייס כחייל בבריגדה העברית, הוא יתכנן את קליטת העלייה ויביא   תמרים מעיראק לערבה. לאהרוניק בנו  בן למעלה מ90  הנוף נראה  אחרת. חבריו נפרדים ממנו והוא נותר  עם  צלקות קרבותיו בן 93.  לי הוא  שלח את הספר שלו חייל של כנרת  עם הקדשה עצובה וכועסת  'לזכרה  של כנרת'. הלב  נצבט. מצד אחד  הוא יזכור  בהתרגשות את  שעות האהבה  הגדולות  שלו  לכנרת שקיבלה  את בנו גור כששב  מן השבי הסורי, שהשתתפה באבלו הכבד  במות נכדו יוני. אך  האהבה הגדולה  הניכרת בצילומי הספר ובכמה  ממסמכיו לא מכסה  על הביקורת . הוא ינהל את הקרב  עם הקרובים לו כנראה מתוך אמונה  כי זוהי  המסורת  הכנרתית : בביקורתך הסוערת לשכניך  אתה מבטא  את אהבתך למקום ולרעיון.  במלחמה זו  נגד  דעות והכרעות  זולתך אין עוזבים את  העמדות ובכך מאדירים את  המסורת של  כנרת. . במיוחד   אין עוזבים את  העמדות אם  נשארים בהן פצועים.  אהרוניק מביא בספרו גם את דברי בעלי  המריבה עמו. כנראה מתוך ביטחון כי  אין הם משכנעים

או אולי מתוך תפישה שההיסטוריה הזקנה והחכמה  תשפוט.  ואני כקורא נאחז  דווקא בתמונות ובפרקים  בהם חורג המחבר  ממסעי הצלב שלו ומביע את רחשי הלב המציידים את האנשים בדרכם הארוכה.

כאמור הספר חייל של כנרת עוצב ונכתב  כספר צוואה. כקינה  על נשמת כנרת שאבדה . אך בתוך הקינה  שומעים גם  תפילת ההודיה.

מוזר  שאת ההוצאה לאור של  מניף דגל השוויון הקיבוצי  מסר אהרוניק ישראלי  בידי אורי מילשטיין  שהשקפותיו על שרידות לא בדיוק  זהות עם  האמונה הלוהטת באורח החיים של הקיבוץ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

three + 18 =