יהודה שרת קטעי מקורות

פתיחה

שעבוד מצרים

יציאת מצרים

קריעת הים

במדבר

שולחן עורך

ההיסטוריה האקטואלית והעתידית שעדיין לא פוענחה. על הר נבו לפני חציית הירדן.

עבודה זו שאני כורע תחת משאה רבות בשנים, עד למחנק, עד לאפס נשימה – ממש , ממש! תוך כדי עשייה בה קהה בי החוש לזמן. הלילה פולש לבוקר, היממות לא מצטרפות לשבוע, השבועות לא לחודש. יחידות הזמן ודפוסי הזמן המוגדרים מתנפצים זה לזה, נשחקים זה בזה כלא היו. הרגעים, השעות, היממות השבועות… מתערבלים ונסחפים בלי פרע אל ים אין- סוף של זמן, אל מרחבי ימים ללא ראשית, ללא אחרית.

יהודה שרת ביחוס ליצירתו המלווה את מכתבי ברל כצנלסון

איך נפתח את סדר הפסח בחבר הקבוצות

מבעוד יום יש לקשט את אולם האוכל בענפים פורחים, שבלים ופרחי אביב. הקישוט צריך להיות בטעם ואין להרבות בזה. נאה לתלות כמה ציורים על נושא פסח מעשה ידי הילדים. את השולחנות יש לערוך יפה בפרחים ונרות. באולם צריכה להיות מוכנה במה קטנה ופתוחה להבאת העומר.
לפני הסדר הדלתות סגורות ואין החברים באולם. הערב זה אין מצלצלים כרגיל בפעמון. בשעה הקבועה מכריזים על סעודת החג בתרועה משולשת של חצוצרה אחת (או שתיים) חשוב מאד שעם קול החצוצרה יתאספו כולם מול האולם ויכנסו ביחד בשיר עליז (הנה מה טוב או שיר אחר) הפסנתר מלווה את קול המקהלה השרה והחברים מתיישבים בשקט על יד השולחנות.

לוי בן אמיתי ומשה ברונזפט (גורלי) 1935

על מה לכתוב?
צביה על יגור

במחנה כבר שקט. מזמן לזמן נשמעים קולות בודדים שטרם נרגעו מהישיבה, פתאום קבוצת אנשים מתפרצת לחדר האוכל. שוב צעקות היסטריות ' אתפטר! אתפטר! לא אמשיך יותר.. ונשמעה תשובה של קול די בריא : תתפטרי, גם אני אתפטר' ככה בראשי ובמוחי כולי 'התפטרות ומה יהיה בסופנו? גוזלים מאתנו את כל הזמן היקר, וברגע שאתה רוצה להתרכז על איזה דבר אז כל המחשבות הללו אינן עוזבות אותך… מכבים את הלוקס, יש מנורה קטנה וחודר האוכל התרוקן. רק לפני רגע היה פה רעש וכרגע דממה שוררת. מסביב אפלה ובחוץ חושך ורק נשמעת היללה האיתנה של התנים הרעבים, פחד תוקף אותי. ובכן על מה אכתוב? על איזה נושא? כנראה שהערב כבר לא אכתוב.

צביה

בור סיד

אתמול הלכתי לקחת סיד בשביל סיוד. יורדתי מהר לבור. ברגע שהייתי בו עולה לי בראש מחשבה נוראה יהודהצ'קה, איך זה פה… התחלתי שם לבכות, עומדתי שם כרבע שעה, וכה היה מצחיק בעיני שאני הולכת לקחת סיד בשביל סיוד החדר. אבל אייזיקוביץ' מפציר כבר יותר משבוע והחובשת ועושיתי את זה. לא יכולתי לעלות חזרה עם הסיד: כוחותי עזבו אותי לגמרי.
בשובי בת שבע יושבת על המדרגות ואומרת : או טוב שאתם מסיידים! יש לכם מרץ! גואלד !! איך אפשר להשלים עם זה שזה כבר ככה. אוי אוי אין כנראה אלוהים בשמים, אחרת היה מרחם על האישה שתמיד עושה כל כך הרבה, תמיד בסתר, וכעת היא שבורה לגמרי.

צביה

מחוטב ומלא חיים
רך ומתמשך
שוטף וענוג
רחב וחגיגי
בלאט וברוך
האט והכבד מעט
בקול רזה, לחלא רגשה יתרה
חי ומחוטב
כהצליף בשוט נוגש
בשפך שיח ובתוקף כאחד
בסער ובמרי
הכבד, האט והרחב
הרתע והתרופף פתע
כמו ממרחק מקום וזמן
מהיר ונמרץ
בפרץ ובקול רווה
צליל כבול
רך זך ומתמשך
לשון ציור
בהדר
בערגה ובשמן

קבורת תינוק וקבורת חלוץ שהוריו רחוקים

בדרך בחזרה הביתה.. מיד נקרע הלוט מעל פני ואז מתגלה הדרינג' המקולקל עם מימיו הפורצים ופושטים בכל נקיקי נפשי.

אוכל

אכלתי יחידי, אני חש בכל רמ'ח אברי שהדברים באמת עוברים את הגבול. אך המוצא? אי הדרך למוצא..

איסמעיל אל חוסני הוא איסמעיל בק מעשירי ירושלים בתחילת המאה בעל קרקעות רבים שטחים שונים בירושלים, יריחו ועין סיניה בין כלבא שבוע מול סנט ג'ון ועד לחלקת הקומונה האמריקאית נוצרית מכר שטח ניכר לדומיניקנים החכיר הקרקע לקבוצת ברל כצנלסון והוא שהחכיר את אדמת עין סיניה למשפחת שרת. הוא היה מנהל החינוך באזור ירושלים. חאג' אמין הוא מקרובי משפחתו. נפטר ב1940 בא6חת מאחוזותיו ביריחו.

כאדם אשר נטש כינורו ניתק מהניב הכינורי וההמיה הכינורית, ופסו מלבו אותם רטטים הפנימיים המגיחים ממחבואיהם עד הגיעם לאצבע המדובבת ואצבעותיו נעתקו ממצבן עד כדי אבד להן זכר הנגע עם מיתר הכינור, ולאחר נקוף שנים על שנים הוא בא לפקוד את כינורו העתיק והנה כה רחוק הוא שממנו כה רחוק. הנה יציב אצבעותיו והן מתמוטטות יגביר בקשתו והיא אינה מולידה, מקפצת. הטון כחרוק מכונה חלודה ללא שימון כן ישמיע קול הנחר כי טבעת הכינורית נהרסה. והיה הכינור בי'דו, יד הנכר משוחת תואר ריק ונבוב מתוכן.

ועם כנוס המלה בקרבה שאר רוחן של מחשבות מדורי דורות הריהי מתפרקת מצורתה השמעית הגאית, פושטת את גשמיותה וחיה חיי נשמות. חיי אצילות. כאילו אין לה גוף ודמות הגוף. כל מילךה מזדקרת לעיננו קודם כל בפרצופה ההגותי : תבורך המילה העברית המורחת, העשירה באוצרות הרוח, בתכנים, באסוציאציות המכנסות שבקרבה. אך יש/ שמבקש/ים אנו בה את הגשר שבניב הקדמון, את הגה הראשית, את הבשר ודם שבה, אתצירוף הקולות בקדמתו וטהרתו. אך הקולות דווים , נגועי חולי. נשארה התיבה, נשאר שלד האותיות הנכאות

ואם בלשוננו מה רבו הפרצות בדרך האחדות בין ההגה והזעזוע הנפשי, עם עלות המחשבה בצרדות הביטוי מן האות אל המלה ואל צירופי המילים והמשפטים. וכאן יועם הביטוי ההגוי. יש ובשעת עיצוב קולות הכינור וקמו אותיותינו מתחת לרקב פגריהן והתייצבו בכל שיעור קומתם השמית.
תחומי הגשם והרוח טשטשו. אין ברוח אלא מה שבגשם רטט מהאצבעות, השמאלית ויד קשת בימנית. ואור חדש זרח על הטון ועל ידי כן שונתה גם המנגינה בתוכנה. כי כקולות הכינור ערוך המיתרים כך גם הגיי הלשון יש מנגינה אשר הורתה וגידולה דווקא על מיתר זה ולא על זולתו. צמודה ומרותקת היא אליו. והיה כי תעתיקה ופרחה נשמתה.

הגה, המה, השמע קול, הפך קול, אהגה כיונה (ישעיה ל'ח, י'ז) כאשר יהגה האריה (ל'א ד' לא יהגו בגרונם (תהילים קי'ח ז')

ועל הכל למד להשקיע בתבונה עבודה קפדנית ומדוקדקת במעשה ההכנה, ויראה הדברר בסופו כאילו לא חלה בו יד אדם
ככל שירבה תכנון מראש- כן יבהיק ברק המפתיע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

seven + 20 =