ילי שנר כותנה- דיאלוג עם משוררת

ילי  שנר כותנה דיאלוג  עם משוררת

 

אתם יכולים לתאר  לעצמכם כמה  שמחתי לקבל הזמנה  זו  לשיחה  על  ספרה  של ילי. אמנם אינני  כל כך  אובייקטיבי לגבי המחברת. אמא  של ילי  טלי היתה תלמידתי לפני  המון  שנים שעברו עלי ולא  עליה. זכיתי  גם  בידידותה בידידות משפחתה. אני לא לוקח את הדבר כטבעי  שמורה יזכה לחברות של תלמידיו כשותפים. והנה  זכיתי  שילי בתה  תהיה  שותפה  לי כמורה  לתלמידים משותפים  באותה  קהילה  גדולה ומוזרה  של חבורות  המחפשות  את היחד  בארץ ההפרטה, את השפה  בארץ השתיקות  הצעקנית, את תיקונו של עולם   במרחב  המשתיק  קולות של  אחריות.

ההיסטוריונים  שמכירים את עבודתי  טוענים  שאני  איש  ספרות  אך אנשי הספרות טוענים  כלפיהם שאני היסטוריון.  על  כן  אני בא לערב זה כהיסטוריון  נכה  וכאיש  ספרות נכה. ויסלחו לי  בעלי המקצועות הללו אם אפעיל  מחכמתם משהו שאינו אפוי עד  הסוף בגלל  מגבלותיי אלו.

 

את קובץ השירים  של ילי ראיתי  בכמה  גלגולים. ראיתי אותו  נובט וצומח כשהוא מעובד  באהבה  רבה וברצינות יוצרת המבחינה  בריתמוס  במילה, בשתיקה ובצעקה  ..

לא  בהמולת  תופים נכתב  הקובץ הזה למרות שנכתב  על ידי  בת לדורות שהמולת  עולם  סבבה  אותם. בדור  שלאחר הקמת  המדינה השירה  הישראלית  בחרה לכתוב מוסיקה  קאמרית. להיבדל  מהדהודיה  של ההיסטוריה  הרועמת ושל  יסודות שביקשו להטיל את מרותם דורות על דורות.  השירה  הישראלית של אותם ימים מיעטה  לכתוב שירים לאיצטדיון.  השירים  נשמעו באזני הדור של שלונסקי ואלתרמן  רע.    שלונסקי  קרא  לכך מרידת הטיפה  באוקיינוס.  מצאתי  בארכיון אחד פתק  שלו  שנכתב   נגד  שירה של טיפות  : טיפה  אינה הים  הרחב. אין היא  מכילה   לוויתנים וגלים  סוערים. ננסים אינם  ענקים  קטנים אלא  הם אנטי ענקים. הוא  ראה  עצמו  כבן דור סוער  שצריך למרוד  נגד  סמכות  באמצעות  תרבות מקדמת אדם.  הוא חשש  מאותה  שירה של בית המכבה את תיבת  התהודה  של ההיסטווריה.

שירתה  של ילי היא  בהרבה מובנים  המשך לאותו מרד  של  הקאמרי אך בניגוד  אליו אין היא  מוצאת  את  האלטרנטיבה  בשירה  אנגלית או גרמנית רחוקה המסוגלות  להשכיח ולמחוק את במת  הרבים ,  היא  מוצאת  את  אפיקה  הפורץ דווקא  בידיעה  כי  הזיכרון הוא  גאולה ולא  השכחה. לא  עולם ישן נחריבה אלא  עולם חדש  נצמיחה משורש. החיבור האנטי אדיפלי של בת לאמה, לאביה, לסבים שלה  אינו נטל אלא  תקווה. ילי משתמשת  בביטוי שורשים ואור, פוטוסינטזה, לא כהנגדה . לא חושך השורשים ההופכים  גורל, גם לא  אור תולש מן האדמה כקריאה מיסטית אלא  הנבטה אל  הריאליות של  החיים. שורשים מוארים הם שורשים המבינים כי תפקידם להזין את היכולת  של קליטת  האור של צמרות הצומחות לגובה.

חברת קיבוץ עין הנציב רחל  רייך הסבירה  את  גן עדן כרחם ממנו לא  גורשנו אלא  יצאנו . ממנו  נולדנו   לחיים  הריאליים. מצרכני  פירות  כל  טוב יצאנו לעבדה ולשמרה  בעולם הטבע התובע עבודה כדי  לאכול ולשתות. להפוך חיטה  לקמח קמח ללחם להפוך ענבים  ליין. חיי  העבודה  הם  המצע לחיי  יצירה. ילי  מתארת יציאה לא פחות  דרמטית אם כי  בלשון אינטימית ורכה.  יציאה מהרחם    הצרכני בו נראה לנו כי אנו נמצאים ואובדים אל חירות של לידה, של יצירה  של אחריות. אנחנו כמו אדם  הראשון  נחשפנו אל  הפיתוי של עבודה  זרה אל  ראיית  עצמנו  כאלוהים ואת  העולם  כגורל  אך גם אל אפשרות הדעת הענווה. שירתה  של  ילי היא  שירה  ענווה  היודעת את  ערך  עצמה. לא אכסטטית מורדת אלא שירה  היונקת מן  המדרש.  שירה  חכמה  לא  של  שמחה  לאיד או זעם של בודדים. יש  בה יכולת לקבל את  העולם, את העיר  על נופיה, את הכאב והעצב ואת  המעשה  המתמיד  של הרס  החומה  ביניהם . שהרי מעשה  ההרס הסיזיפי של החומה המוטלת בין  העצב לשמחה  הוא  ההומור החדור תקווה אך  הפוקח עיניים :  מאין שואבת ילי את המקורות  לכוח הזה? מעולם המדרש.  המדרש  הוא  קומה  אחרת  למקרא. אין בו התגלות פומבית ולא  אימת נבואה.  החורבן כבר  התרחש ואין לאיים בו על איש. לעתים זה נשמע  עצוב מדי  אך לעתים  קרובות  מרובה  אחריות. אין זה מדרש  הנובע  מרצון  לבנות חומות , להסתגר  בעולם  האותיות מפני הנוף האנושי  המתחדש תמיד. לא  רק מדף של ספרים ולמידה  עומד  מאחורי השירה  הזו  אלא   עומד  נופו של  הקיבוץ. אנשים, מדשאות,  טבע, עבודה : כותנה. מסביבה עומד  נוף יומיומי  שלעתים  מתגלה  דרך   חלונו של אוטו לא  של מכונית חגיגית אלא של  אוטו יומיומי.

7

לא פעם  הרחקנו אל קצה השדה

להביט  בניסיו של  הקיץ :

פקעות  כותנה שלבן הצטבר בן רך וחרישי,

כמו העלבון שכבשנו  בחול עד  שעזבנו

והוא פרח והתעבה והלבין

ויכולנו לקטוף אותו  מתוכנו

לארוג  אותו לשמלות שלא  העזנו ללבוש  במדרכות

כי לא  היתה  תכנית  במכבסה  הקיבוצית

לכביסה  עדינה.

כמה  עדינה  יכולה  היכולת השירית לרקום את הפרוזה  הקיבוצית הקיצית והמסתפקת  המועט.  התובעת ומאחרי תביעתה   אהבה  גדולה ובלתי נזירית.

לפני  כמה ימים  פגשה אישה שהיתה ילדה כשהגיעה לקיבוץ את אשתי. לפני  המון  שנים אשתי היתה  המטפלת  שלה  . באותם ימים ליבה של הילדה  היה  עמוס לעייפה מדרכה כיתומה  מאביה וכמי שהגרה  אל  ארץ  זרה..  אחרי עשרות בשנים היא  הודתה  למטפלת שלה  לשעבר  על  כך  שהיא  קיפלה  מגבות שעות על גבי  שעות שהרי מה  שנראה כנוף כלומר  מטפלת  מקפלת  מגבות היה לה  הרגע  בה   היתה  יכולה  להשיח את לבה  עניינים  שלא  היתה  יכולה לברר   בשיעורים על  המוסר  התנכ'י או על שירת  התחייה בבית הספר.

ילי היא נכדה  לניצולי שואה.  הסבא  וסבתא הם ממייסדי  לוחמי  הגטאות שהביא  עמו  מחורבותיו של  העם  היהודי  באירופה את השבועה  לזכור.  דורות הוא  מתמודד  עם  הזיכרון ומעקשיו.

לא תמיד  אנו יודעים לאבחן בין מה   שדור  זה  הדחיק לבין מה ששמר  בסוד.  על פני השטח ברור  כי מאחורי  הדיבורים והעצרות, השבועות והמסעות  גם עמדה  שתיקה  גדולה.  האם היתה  זו  הדחקה  שהסימפטומים שלה  צפו והעמידו חידות או שהיתה זו שתיקה  שומרת  סוד מתוך  דאגה לחיים. במיוחד לבנים . ההדחקה  ושמירת  הסוד הביאו לכך שהבנים נאחזו  בשדות ובתי חרושת , בקדחת עבודה, ובנאומים על  קידמה . כל אלה יחליפו את  העולם ממנו התייתמנו בתקווה  שזה  יהיה  עולמם של  הבנים. הבנים ידעו לקלוט יפה  הן את  הסימפטומים והן את ההשתקה   המודעת.   הם רכשו את  האמנות הזו כשהם מודעים לסכנותיה :  אמונה  במשטר של השכחה, שתיקה  בין  שותפים.  לוחמי  הגיטאות  כתבו  ספר  עדויות של חבריהם.  הספר  עב  הכרכים יצא  לאור ואני זוכר  שנקראתי לערב  שהיה  בלתי  נשכח  בחיי.  הקיבוץ נכנס למעין  משבר.  חברים  קראו את מה  ששתקו שנים ונבהלו. הם  קראו לי  לדבר  על  הערך של  העדויות  של  עצמם.  על  הערך של  השיחה  ביניהם המתקיימת  באמצעות  הדפים  הכתובים.

ילי  היא  דור  שלישי לחוויה  מיוחדת  זו. הפנמתה  את  המדרש העניק לה  כוח  לבטא חוויה  זו  לא  כאפוקליפסה  קודרת ולא  כאוטופיה תלושה אלא  כמחויבות והשראה.

אחרי  אושוויץ  לא  אחראי  לכתוב  שירים כתב   הוגה  הדעות  אולם  הנה המנון לחיים  אחרי שואה . לא חיים של נרדף  ולא של  נרדף ההופך  לרודף אלא  של  מי  שמביא  עמו את  ערך החיים שלעולם לא יהיה  מובן מאליו.

50

כל כך  הרבה  שנים  רבץ עלינו הלא

כל כך הרבה  שנים הגענו אל הבקר משתאים מכמה שהוא

מזכיר את  הלילה

אחר כך יצאנו לעולם מתוך גלמיו  שרעו אותנו

בשדה חרוך  בקצוות

היינו ניצולים בני  ניצולים וחשבנו

שעיוורון עדיף  מנכות עדיף ממוות

 

עכשיו אנו שמחים, אין דרך קלה להגיד את זה

המומים  כתינוק פוסעים  בתוך  המים, מכים בהם

להקציף טיפות ולצחוק, האהבה מונחת  פשוטת איברים בתוכנו,

איך נמשיך  לחיות כך אני שואלת אותך

מהספה מנדנדת כפות  רגלים יחפות לא נוגעת ברצפה אבל ידים

באות מלמטה ללא הפסקה לתפוס בעקב ולמשוך

 

באחד משיריה  כותבת ילי

32

דיני ממונות  בשלושה…

דיני נפשות  בעשרים ושלושה-

(משנה, מסכת  סנהדרין, פרק א')

חז'ל טעו.

דיני נפשות

תמיד

בשנים.

לפני  שנים נקראתי לכתוב  ספר לזכרו של  שבתאי   בארי  איש  בית  השיטה. הכרתי את  האיש  כבר  אוריין, איש  נוי ואדריכלות הקיבוץ,  כאיש התפור  על חזונו של  טבנקין – תמיד מתוח אל משימה. קובע  הלכות חברה ותובע להגשימם. תמיד מצליח לתבוע  מעצמו ונתקל  בחומת  סירוב של מאמיניו.  הכרתי  אותו  כמי שהוכיח  אותי  בלי  הרף אך  באהבה על  הסטיות  הרעיוניות ועל  חוסר  היכולת להביא את צעירי  הקיבוץ לעסוק בבנין.

כשתהיתי מה  אעשה  עם מורשתו נחשפתי בביתו לארון מלא  ספרים ומחברות  בכתב  ידו  מצאתי גם הר  של ניירות בארכיון  הקיבוץ.  ולא ידעתי אנא  אני בא.  והנה מצאתי שהאיש  כתב  יומני  קריאה לספרים שקרא  מגיל 17 עד  תשעים.  מכל ספר  גנב  ציטטות.  והנה  בספר  'עפיפונים' של  הסופר  הצרפתי רומאן  גארי מצא  שבתאי  את  האמירה 'התקווה  היא  בשנים' . האמירה  הזו  הדליקה  אצלי את התחושה  כי אני עומד להוציא מכל שכתב בארי  רק  את  השייך לאימרה  הזו  כלומר ליחסיו עם אשתו רות.  החוט נתפר לאט לאט והתוצאה נשלחה  לחבריו של  שבתאי  בבית  השיטה. הם טענו כי  לא זה  האיש   שהכירו.  כאן  הוא מרשה בעזרת  האהבה והברית לשאול  עצמו שאלות  אחרות לקשור  קשרים  אחרים.  כשסיימתי לערוך  את הספר  אשתו רות  היתה  בת 95. עיוורת. היא ביקשה  שיקראו לה  את הספר  מהר.  קראו לה  והיא גזרה : זה  האיש.   קולו נשמע  בספר  אך היא  היתה  המוקד.  הספר  יצא והיא נפטרה.  אז נמצאו  מכתביה  אליו. זה היה  מבחן  העל  של הספר.' התקווה  היא  בשניים' כלומר לא  ביני  לביני  אלא  ביני לבין זולתי והגשר  הן מילות השירה אם הן  נמצאות כי  בהן יש מוסיקה  הלוחשת את שאין לבטא.  האם גם המשפט ?

דיני נפשות  הם בשניים ואולי לא  רק  הדינים אלא  גם התקווה והאחריות. הן מתרחשות בין  האנשים כשהן מצליחות לא להיות נגדם.  יהודים  האמינו כי  העולם שפיט אך שבשיפוט יש  גם אקט של אהבה. שניתן  לדלג מעל יסוד  העבודה  הזרה של החוקים ואז  החוקים יכולים לנווט את  האדם.

עתה  עומדת ילי  בפני חוויה חדשה : לידה מעתה

דיני נפשות

תמיד  בשלושה

נתפלל שמי שיוולד יתהה, יבקש  הגנה וצמיחה עד  שיצטייד במילים ויצא  את  גן העדן שלו . נקווה  אל  עולמה  של  שירה. נתפלל שהוא ידליק  את  הרצונות  ואת  החדווה גם יחד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

20 − 6 =