כנרת שלי? קוסמת אכזריה? על שפת אגם סואן?

 

כנרת 'הקוסמת האכזריה' ?  'ארמון רב תפארת' או  'על שפת אגם סואן'?

–  מעגלי תרבות ושירה על שפת הכנרת  –

 

 

בשנת  1920 היה חיים יוסף ברנר במגדל, במחנה של 'גדוד העבודה', ושימש כמורה

לעברית.   באותה שנה הייתה המשוררת רחל בדגניה.

רחל עדיין לא הייתה אז משוררת. אולי היא הייתה משוררת בתוכה, אך עוד לא הייתה ידועה.  ברנר היה כבר סופר ידוע. הציעו להם להיפגש. מקום הפגישה : איפה שהם יפגשו. ברנר ילך דרומה, רחל תלך צפונה, ואי שם באמצע הדרך הם יפגשו.

ואכן, רחל הלכה צפונה וברנר הלך דרומה, והם נפגשו באמצע הדרך.  ברנר היה נבוך, רחל הייתה נבוכה, ושניהם שתקו אחד מול השני.   עד שרחל אמרה :  'ברנר, תראה איזה נוף נהדר!'  וברנר ענה לה : 'על מה את מדברת? אנשים פה סובלים בדידות נוראה, על מה את מדברת?'  אז רחל הפסיקה לדבר. ברנר חזר למגדל ורחל חזרה לדגניה, וכל הסיפור הרי הוא פרוש לפניכם :  נוף פלאי, הרבה חלומות והרבה כאב, הרבה בדידות, שמופיעה כל כך יפה בשירים של טמקין.

גם בשיריה של רחל יש הרבה תחושת מרי עמוקה. העובדה היא, שכנרת של רחל לא נכתבה בכנרת. רחל כתבה רק שיר אחד בהיותה בכנרת והוא השיר 'שבת'. זהו השיר היחיד שכתבה רחל בכנרת. כל שאר השירים שלה הם שירי געגוע, שירי זיכרון, שירי תפילה, אבל הם אינם שירים של נוכחות.

התקופה שרחל הייתה בכנרת הייתה תקופה של אושר מאד מאד גדול מצד אחד, אבל גם תקופה של בדידות מאד עמוקה.  עד לפני כשנתיים לא הייתה לנו שום עדות מה הרגישה רחל בכנרת בזמן שהיא הייתה שם.  אנחנו יודעים שהיא הייתה מלאת חוש הומור, כריזמטית, שובבה, רוקדת, אבל אף פעם לא ידענו מה היא חשבה על התקופה הזאת.  רק לפני כשנתיים, התגלה מכתב שלה לחברתה שלומית, אחותו של יצחק בן-צבי, שנכתב בכנרת, ואז היא כותבת : 'יש אושר גדול בנוף, אבל עם אנשים קשה לי'.

'הקוסמת האכזריה' זו לא המצאה שלי. כך כתב ברל כצנלסון.  ברל לא כתב אף פעם על כנרת, למרות שישב בה הרבה זמן. נמצאו רק ראשי פרקים של מה שהוא רצה לכתוב, ושם ראשי הפרקים הוא : 'כנרת, הקוסמת האכזריה שכל חתניה מתים בחופה'.  זוהי אמירה מאד מאד קשה על אודות המציאות שאותה חיו האנשים שהגיעו לכנרת. אחד הדברים הכי חשובים בעיניהם היה להודות ולהיות אמיתיים בפרקים הכי קשים.

קחו למשל אישה כמו חנה מייזל, שהייתה מנהלת 'חוות העלמות' בכנרת. אישה בעלת הכרעות מאד מאד משמעותיות לגבי דמותה של האישה בישראל. היא הייתה אישה עם השכלה גבוהה, 'דוקטור לחקלאות', וכשהיא הגיעה לארץ, סירבה לספר שהיא 'דוקטור', מתוך תחושה של שייכות לפרולטריון, שאסור לו להודות בתאריו המקצועיים הגבוהים.  היא תמיד נראתה בעינינו כסמל ליציבות, אבל אחותה התאבדה…   היא התאבדה,  והסיבה לכך הייתה האמירה שלה , ש'מרחוק זה נראה בסדר, אבל מקרוב זה קשה'.   כלומר, המפגש עם הארץ היה מפגש לא פשוט.   דרך אגב, הוא נשאר לא פשוט עד היום…

בתוך כל הנסיבות האלה, המוצא למצב הזה היה 'תרבות'. אבל ליצור תרבות היה דבר מאד קשה.

אהרון דוד גורדון ערך ליל 'סדר פסח' בכנרת. כל אנשי כנרת באו, לכולם  הייתה 'הגדה של פסח' מול העיניים, אבל הם לא הצליחו לקרוא בה דבר. כלם בכו מגעגועים אל הבית שלהם באירופה. אל הבית, שבאותו זמן חגגו בו בני המשפחה את ה'סדר'. 'סדר' עם מפות לבנות, עם פמוטים, עם כלים נאים, במקום שאפשר להתרווח בו.   אז ישבו כלם יחד בכנרת ובכו, כש'ההגדה של פסח' לפניהם.  כאשר גורדון הבין שפה לא תהיה קריאה של ההגדה, הוא דיבר איתם. הוא דיבר איתם על מקומו של הייאוש.

שיחה על אודות הייאוש הייתה שיחה מאד מקובלת בתקופה ההיא. שנת 1907, למשל, הוכרזה כשנת הייאוש הגדול. יש ייאוש גדול ויש ייאוש קטן. הייאוש הקטן הוא פרטי. הוא נופל כל פעם על מישהו אחר. ייאוש גדול הוא כללי. כלם מרגישים באותו זמן את הייאוש ומדברים עליו, עוסקים בו.   אצל גורדון הייתה תפיסה איך אפשר לאבחן ייאוש אמיתי וייאוש שיקרי. (אתם יודעים, בניו-יורק היה בית קפה מיוחד למשוררי יידיש מיואשים. בעל בית הקפה תמיד טען, שלמרות ייאושם – הם אוכלים…)

כנרת הייתה בעצם מקום התרחשות של ניסיונות תרבותיים, כאשר הדבר הראשון היה ללמד את האנשים עברית. הדבר הראשון היה ללמוד לדבר, לדבר עברית. בדגניה, כשהיו חוזרים מהשדה, היו משחררים את הבהמות. הבהמות היו נכנסות לאורווה במהירות, והפועלים היו הולכים אחריהם ומשננים פעלים בבניינים השונים, כדי שיוכלו לדבר עברית.

בשנת 1915 ניהל ברל כצנלסון אולפן לעברית בכנרת. לו היה לנו כאן זמן, הייתי מביא לפניכם את השיעור שנקרא 'לאן'. כל מה שאפשר לומר על 'לאן' ,  וברל שימש כאנציקלופדיה חיה ולימד את האנשים, מבלי שהיו לו ספרים בכלל, מתוך תפיסה שהשפה היא המפתח. ללא שפה אנו נשארים אילמים. כמו שאמר ברנר, ובצדק, שיש לנו שני אויבים, ה'בוסר' וה'פרזה'.  אלה הם שני דברים של אותה סכנה הקיימת בשפה ובחיים.  כי גם בחיים אפשר לעשות 'פרזה' ואפשר לעשות 'בוסר'.  וצריך לעמוד על המשמר.

עובדה, לפי מה שמצאתי, אחד הדברים שהכי העסיק את האנשים הייתה השאלה מה עושים משעה  עשר בבוקר עד שעה שתיים בצהריים.  בבוקר עבדו, אך בקיץ, משעה עשר, כבר לא יכלו לעבוד יותר בגלל החום.  איך מתאר זאת אחד החלוצים?  – 'ישבנו והרגנו זבובים, אחד על הגב של השני, שעות, ישבנו והרגנו זבובים'.   הזבובים לא נכנסו להיסטוריה, היתושים כן, אבל הזבובים לא.

השאלה מה לעשות עם הזמן הזה , הביאה,  להזמין את  ברוך בן-יהודה שיבוא לעמק הירדן ויילמד עברית, יקים מקהלה, וכל זאת, בזמן שיש מלחמה מסביב. היו אלה שנות מלחמת העולם הראשונה, והיו אלה השנים הכי קשות בקורות הארץ הזאת.  בארץ תמיד יש תחרות מהן השנים הכי קשות ליישוב. השנים הכי קשות היו שנת 1915 עד שנת 1918, שנים בהן התקיימה בארץ מלחמת העולם הראשונה, ובארץ התרחשה המלחמה בין התורכים והבריטים, אבל דווקא בשנים האלה נעשה מאמץ לחיות את הצד התרבותי בעמק הירדן.

למרבה המזל, בעמק הירדן ישבו חלוצים מתימן שהביאו איתם ספרים. כך אפשר היה לקרוא את 'מגילת אסתר' בפורים. בבוא העת, באו מכל האזור לשמוע את קריאת 'המגילה', או את קריאת 'ההגדה' בפסח. הקוראים היו התימנים שקראו במבטא תימני, וזה הזכיר שיש גם אתגר תרבותי מאד מאד גדול.

בין בני החבורה הזו בכנרת מופיע בן-ציון ישראלי (צ'רנמורסקי). הוא כינה את עצמו כ'כבד פה וארוך לשון'.      תמיד הייתה לו משימה אחת, משהו שהעסיק אותו פנימה, אבל בשביל להוציא החוצה את הדברים ולהביע אותם  ולהסביר אותם , הוא נזקק להמון זמן.   בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הרבה חברים התנדבו לצבא הבריטי, ורבים מהם עשו זאת יחד עם בניהם. יחד עם בן-ציון התגייס גם בנו הבכור, אהרוניק.   בן-ציון היה ממונה על גיוס מתנדבים נוספים, יהודים מארץ ישראל.   בפנקס שלו רשום: 'פגשתי באוטובוס איש. אמרתי לו : למה אתה לא מגויס? הוא לא ענה לי. הלכתי למקום העבודה שלו ודרשתי מנותן העבודה שיפטר אותו. הלכתי לאשתו ואמרתי לה שתגרש אותו…'  כעבור שבועיים הוא יצא לשירות הצבאי.

עליו אברהם הרצפלד היה אומר : ' בן-ציון, אל תדבר !  תעמוד ותשתוק.  כלם יודעים מה אתה רוצה להגיד'.  אכן, כבד פה וארוך לשון.  כשמלאו לבן-ציון חמישים שנה, היה הוא החלוץ הזקן ביותר בארץ ישראל. כלם חגגו לו ימי הולדת, אבל הוא הרגיש שעולמו מתמוטט.  שהאנשים הצעירים הבאים לכנרת עושים בה לא לפי חזונו, לא בקצב שהוא היה רוצה.  שלא צומח שום דבר בכנרת, שאנשים מזלזלים בעצי התמר, ובודקים כמה כסף הם מכניסים לקבוצה.  אז כולם הרגישו שהוא בדיכאון.   ואז אמרו : 'אם כך , אתה חייב לעבור טיפול רציני'.  ומי נותן 'טיפול רציני?'  –  ברל כצנלסון.   מביאים את בן-ציון לברל כצנלסון ושני האנשים יושבים יחד וקוראים במשך שלושה ימים את היצירה 'שכול וכישלון' של ברנר.    זהו הטיפול. והטיפול הזה עוזר.  בן-ציון חוזר לכנרת ואומר : 'בכל זאת גדל פה משהו'.

לפני שאסיים, הזכירו כאן קודם את שני בני כנרת, שנפלו במלחמת השחרור. את גור מאירוב ודן כנרתי, שני החברים הטובים, שבחייהם ובמותם לא נפרדו, והם קבורים זה לצד זה בבית הקברות בכנרת. אביו של גור, שאול מאירוב, ששינה את שמו לשאול אביגור, היה אז בחו"ל. הוא עסק ברכישת נשק למלחמה. גור היה אז בן  17  , ושרה, רעייתו של שאול , כתבה לו : '- דע לך, שכאשר אתה בחוץ לארץ , הבן שלך כאן משתולל. הוא הולך מקרב אל קרב, הוא לא זהיר. זוהי אחריותך'.   כשגור נהרג, שאול היה בצרפת ועסק ברכישת נשק. סגנו, מאיר ספיר, אביה של נעמי שמר, בא להודיע לו על נפילתו של גור.  כשספיר הגיע לחדרו של שאול במלונו, דלת חדר האמבטיה הייתה פתוחה, ושאול היה באמצע הגילוח. הם ראו זה את זה דרך הראי, ושאול שאל מיד : 'הוא נפצע? או נהרג?'   '- הוא נהרג'. אמר לו ספיר.  אמר שאול : ' – אני צריך לבוא להלוויה'.   שאול התקשר לבן-גוריון ואמר לו : '- גור נהרג. אני נוסע להלוויה'.   היה רגע של דומיה מהצד השני, ואז אמר לו בן-גוריון : '-  תעשה מה שאתה חושב לנכון, אבל דע לך שמצב הנשק הוא בכי רע'.   שאול לא הגיע להלוויה.   שרה, רעייתו אמרה בהלוויה : ' – בני, בני,  לבד הבאתי אותך לעולם, ולבד אני קוברת אותך'.    אכן, אין ספק, מחירים קשים ולעיתים גם מחירים מיותרים, כמו שאמר ברל.

לסיום אומר, שכנרת הייתה 'הקוסמת האכזריה', אבל היא הייתה גם מולדת לחלומות ולהזדהות , ולניסיון אמיתי להתמודד עם השאלות האנושיות הכרוכות במיפגש המחודש של העם היהודי עם ארץ ישראל.

ערב לזכרו של מרדכי טמקין משורר הקשור לכנרת וקבור בבית  הקברות עם הוצאת ספרו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

seven + 14 =