אורי רם כתב ספר מאד מעניין על תחיית בובר כאבי הסוציולוגיה הישראלית. בשנת 1947 מונה בובר לעמוד בראש הקתדרה לסוציולוגיה של האוניברסיטה העברית. הוא כיהן במשרה זו שנתיים. כעבור שנתיים העביר את התפקיד לשמואל איזנשטאט שהוגדר כאבי הסוציולוגיה הישראלית. מרטין בובר נשכח . בשנים האחרונות לחייו הכיר אייזנשטאט בבובר כמייסד והגדיר 'אם אני נחשב כאבי הסוציולוגיה הישראלית הרי מרטין בובר היה הסבא שלה.'
בשנים האחרונות כאשר הסוציולוגים הישראלים הושפעו מהלכי רוח חדשים המורדים בסוציולוגיה הפרגמטית המערכתית שהגיע ארצה והשתלטה על לימודי הסוציולוגיה בארץ שוב העלה שמו של מרטין בובר והשקפותיו כסוציולוג. אורי רם השווה את שני המורים הללו של הסוציולוגיה הישראלית וטוען כי בשנים האחרונות היתה נטייה לשוב אל מרטין בובר. גם בגלל נטייתו של מרטין בובר לראות את השאלה הערבית כשאלה שתקבע את גורל הציונות וגם בגלל תפישתו הביקורתית את המערכות הביורוקרטיות והפוליטיות. גם בגלל השיח הדתי המלווה את אבחנותיו הסוציולוגיות וגם בגלל האכסיסטנציאליזם המלווה אותו פילוסופית. אורי רם מתעמק במקורות הסוציולוגיה של בובר ומעמיד אותה גם בפני הסכנות שהיא אספה בדרך. למרות קשריה אל תנועות אנטי אמנציפציוניות , למרות היות התיאוריה הזו קרובה לרומנטיקה המסוכנת של הדם והאדמה יתרונה הגדול בביקורתיות שלה, בעמידה שלה על היסוד הדיאלוגי ולא המוסדי. כתבתי לאורי רם מכתב זה שאיננו ממצה את הדברים שהועלו בספרו החשוב.
לאורי רם שלום רב
קראתי ברב עניין את ספרך על הבובריאנים החדשים. למדתי ממנו הרבה דברים חשובים בימים ההם בזמן הזה. אני עצמי בן דור אחר ממך. אם ללכת בעקבות ההיסטוריונים אתה מדור מלחמת לבנון. אני מפא'יניק אבוד ולא רק אלא גם עסקן וקיבוצניק. כל אחד והסתירות הפנימיות שלו, המאוויים והתקוות , האשליות והשקרים.
הספר מעניין ביותר . אני זוכר את עצמי מגיב לקטעי הפלישה של הסוציולוגיה של הבנים איזנשטאט וחבורת האמריקאים שאתה מתאר. לדידי הם היו חשובים כאידיאולוגיה נגדית למרכסיזם המתנפל המכסה על האגרוף הסובייטי אך חששנו שמי שמדבר על ניתוח ללא ערכים יתמוך בחברה בלי ערכים. שהמתודולוגיה תרדים את חוש הביקורת הנובעת מתוך הרצון לבנות אלטרנטיבה חברתית. אסור לשכוח כי כל אותם דוקטורים בני הארץ ששאבו את רוחם מארצות הברית הדוברת בשם החלום האמריקאי הגיעו אל טלקוט פרסונס והם מלאי דימויים וזיכרונות מהעימותים שבין ברל כצנלסון לרביזיוניזם ולשמאל הטבנקיני, כלומר לא מתרבות מערב אירופה אלא מרוסיה והמזרח, מהויכוח עם החדר והמהפכה. איך פעל העיכול של שלשת הקודקודים הללו בלבם של בוגרי מלחמת העצמאות. מה היה גלוי בו ומה נסתר. פרסונס הביא את רוח הצינון למערבולת הגדולה, המהפכנית בהוויתה של קיבוץ הגלויות ויצירת החברה הישראלית אולם עם הצינה רוחו הביאה משב אידיאולוגי תומך ביצירת הביורוקרטיה הפוליטית והאקדמית ולניעור היצרים האנרכיים שליוו את התהוות החברה הישראלית. כמובן שאינני רואה ברוחם של הסוציולוגים אחראית למהפך הפוליטי שנבנה במשך השנים בארץ. גם לא לרוח הפרצים האנרכית דתית הגוש אמונימית , ללאומנות הלוהטת שיחד עם הניו אייג' מהאגף האחר והפוסט ציונות בנוסחים מסויימים מהווה ביקורת חדשה על החברה הישראלית שיש בה הרבה מן הטוב והרבה מהרע. (שלום נהג לומר כי הוא אמנם אנרכיסט דתי אך הוא נגד אנרכיה).
בובר כנציג התרבות המרכז אירופי חש את גלותו בארץ לא רק כשוחר שלום, כמי שהשקפתו הובילה אותו ללאומנות גרמנית ולרגשות אשמה כלפי תמיכתו במלחמה אלא גם כיקה בתוך ממסד פוליטי מזרח אירופי שהיה צריך להתמודד עם אורתודוכסיה קומוניסטית שתבעה להגיע לגאולה בזכות הוויתור על הלאומיות ובסופו של דבר היתה לתנועה לאומית (חוץ מהלאומיות היהודית) בובר שוחח עם הרמן כוהן ורוזנצוויג, עם גטה ושילר וניטשה אך חי בארץ ישראל תחת מנהיגותם של בן גוריון טבנקין וחזן. לא היה לו עסק עם החרדים. (אני כתבתי עתה משא על הקשרים בין בובר לקיבוץ הזורע 'שהתבולל' בשומר הצעיר ושם ניתן לראות כיצד בובר חש כי הוא בא לארץ ללמוד ולא ללמד כי הוא אחר את תקופת הייסוד וסרב להנהיג את העלייה השלישית שקראה לו. )
אני בדעה כי פוסט ציונות כמו פוסט מודרניות יכולה להיות המשך או ניתוק. פוסט מודרניזם יכול לבקר את המודרניות באזמלה היא או לנסות לשבור את האזמל. לנסות להעמיד את המודרניות מול תוצאותיה האנטי הומניסטיות ולכפור בהומניזם. להעמיד את הציונות בפני המחויבות שלה לכונן חברה לאומית פתוחה ואחראית במשפחת העמים , מה שגורדון קרא עם אדם שלעם יש אחריות כמו ליחיד (ואתה מבין שאני לא מקבל את תפישת שטרנהל על גורדון) ולכפור בעם יהודי ולהוריד את הרגש הלאומי למחתרת המשוחררת מאחריות ופועלת ללא מגבלות כמו שקורה לאורתודוכסיה בחלקה.
קריאתו המחדשת של שנהב את בובר היא בשורה חשובה, גם קריאתו המאוחרת של איזנשטאט. אתה העלת אותה מדרגה. וזה חשוב דווקא מתוך כך שנדמה לי כי עתה אנו נמצאים בתהליך של בניינה מחדש של החברה הישראלית בתוך מדינת ישראל, בהכנתה להפיכתה מחברה של מהגרים מהפכנים לחברה רב דורית ורב תרבותית עם פיתויי תפישה ילידית מעריצה, ביורוקרטית לוחמנית ועם סיכוי לחברה ביקורתית מגוונת ופתוחה היוצרת קהילות מקום, רעיון,מוצא, מקצוע, קהילות פתוחות המאפשרות צמיחה פוליטית ומסקנות הלוקחות אחריות אנושית כוללת. קהילות מתקנות עוולות חברתיות.
את כל זה לימד אותנו בובר שלא היה נטול חסרונות כמו כולנו.
הפגישה האישית המאוחרת שלנו אתו הייתה בתחילה מאכזבת מאד כי כל חסרונותיו ניבטו ממנה. אך פגשנו בו כאיש מאד מבוגר. אברהם שפירא כעורך מופלא הפך את השיחות לשיחות בכתב מעוררות השראה אך לקח לי הרבה שנים כדי לבנות לי דמות של בובר על יתרונותיו כמי שמתפלל לדושיח ולא כמי שהשיג אותו.
מה שהאברמאס עשה לדעתי הוא התרגום הפוליטי הנאור של בובר. זה היה אפשרי בגלל היותו פוסט פרנקפורטי וצלול מרבותיו גם מתוך שלא חי את הפצע הנאצי כמו רבותיו. הוא לא יכול לתרופם לפאן הניואייג'י של בובר ולא לצידו המיסטי וזה יתרונו. הוא לא יקדש את החול. וכאן אני רוצה להוסיף הערה של בר בורוכוב. בר בורוכוב נשאל על ספרו של לונאצ'רסקי שתבע בראשית המאה להפוך את הסוציאליזם לדת. לעצב לה טקסים אלטרנטיביים , לקבוע לה הלכה. בורוכוב ענה לו כי הוא מתנגד לכך ולא בגלל שדת כזו תמחוק את המערכת הלאומית אלא משום שהוא חשב שהסוציאליזם צריך לשמור על עצמו כתנועה פוליטית. ככזו עליו לשמור על עצמו כתנועה ניסיונית. הדתה של הסוציאליזם יביא אותו לקפיאה ולכניעה לכוחות השואפים ליצור מערכת סמכותית. לקבוצות מחקר ולדרכיו יש נטייה מאד ברורה להפוך למוקד של פולחן. אני אוהב לחוש מתחת לאמירה המתודולוגית המנוסחת היטב מבחינה אקדמית את הרוח האישית, הלבטים והתקוות שהכותב מוסיף לא מתוקף סמכותו המדעית אלא מתוקף הנופים שמגלה המחקר. ואת זה חשתי כל קריאת הספר שלך.
בכוונה אני לא נוגע באותה תנועה שאני הייתי ועודני מעורב בה הקשורה עם הזרעים שזרע בובר. נדנדתי לך מספיק.