סדר פסח ביגור

סדר יגור ביגור

אנו מביאים לפניכם תיעוד משל קונצרט שהתקיים בקיבוץ יגור המוקדש לסדר הפסח של יגור כפי שהולחן ובוצע על ידי יהודה שרת ותלמידיו אחרי עזיבתו את יגור משך יותר משבעים שנים. הקהל בקונצרט סדר פסח זה היה חלק בלתי נפרד מהביצוע . אלה היו חברי יגור ובני הקיבוץ שבאו להאזין ולשיר, להתגעגע ולשוב אל הלחנים, המילים והביצוע. סבים וסבתות ששרו מהקהל את תפקידי הילדים ששרו הם לפני עשרות בשנים בסדר תחת שרביטו של יהודה ונערים ששרו מעל הבמה את אותם תפקידים למרות שלא השתתפו מעולם בסדר פסח בקיבוץ.

היוזמה לשיחזור סדר הפסח הקיבוצי וביצועו האמנותי היתה של מקהלת הגליל העליון ומנצחה רון זרחי . קדמה לביצוע עבודת מחקר מעמיקה במיוחד עם אנשי יגור שביצעו את הסדר לאורך השנים. למרות שקו סדר הפסח נשמר הערב נערך וקוצר לקהל הנאסף כדי לשוות לו אופי של קונצרט. הערב הוגש לקהל שהפעם לא השתתף בסדר על ריחותיו ותבשיליו , על מהומת הילדים ועל הבית הנערך כולו למאורע. התברר כי החוט המוסיקלי השזור בזיכרון מתאים וראוי.
אני שנקראתי להנחות את הערב הייתי נרגש כקהל עצמו. כשהצלילים הראשונים החלו להישמע ידעתי כי אנו משתתפים ביותר מאשר ביצוע של יצירה מוסיקלית . לפנינו יצירה המלווה חברה לאורך שנים כיצירה מסורתית שנחוותה לאורך שנים. הביוגרפיות של המבצעים הוטבעו בה וההיסטוריה המתפתחת היא חלק מסיפור סדר הפסח שלפנינו.

סדר הפסח שבוצע ביגור לא נוצר יש מאין. קדמו לו ניסיונות לביצוע סדר חלוצי בקיבוצים רבים. סדר זה שואב מן המקורות הוא סדר ארץ ישראלי וציוני. קשוב לתמורות בטבע ולעבודה החקלאית, לאירועים ההיסטוריים המתרחשים סביב. הוא סדר פסח שקיבל את הלגיטימיות מסדרים מהפכניים שהתקיימו במקומות שונים אך בניגוד להם אין הוא סדר של התרסה אלא ניסיון לבנות בית תרבותי חדש . בניין יותר מגעגוע או ניתוק. הסדר הקיבוצי אינו סדר של משפחה יהודית היודעת מהי בדידות וסכנה, אין הוא סדר של משפחה המסתגרת בביתה ופותחת דלת לאליהו הנביא גם כדי לבדוק אם מישהו אורב מאחרי הדלת. כאן ציבור מהגרים צעיר המנסה לבנות לעצמו חברה על בסיס של רעיון של צדק חברתי ויצירה אנושית מתחדשת. סדר הפסח מהווה ביטוי להמשך המסורת היהודית אך אינו משתעבד לפרטיה וקורא אותה באופן ביקורתי.
ההזדהות של ראשוני הקיבוץ עם יציאת מצרים היתה עמוקה. הם חשו כי גם הם יצאו מן הגולה. רבים מהם חיו בתוך תוכה של חווית הקץ שהעניקה מלחמת העולם הראשונה והפוגרומים שבאו בעקבותיה. הם חיו את האובדן שהחריב קהילות יהודיות רבות , גם את הנדודים הארוכים בדרך לארץ ישראל. כל אלה הצטרפו להם כיציאת מצרים היסטורית. יציאת מצרים סימלה עבורם רצון של מהפכה אישית. שינוי חיוני באישיות, בחברה ובתרבות.

הציבור המבצע את סדר הפסח, חברי הקיבוץ, האמינו בהתכנסות ציבור גדול בליל הסדר. אליהם הצטרפו המוני אורחים מכל הארץ.קרובי משפחה, שותפים לדרך, אנשי ציבור ואמנים .גם הם חיפשו חג שיעניק תחושה של בית ומשמעות. בניגוד לחג המסורתי שהועבר מדור לדור ללא חזרות החג הקיבוצי השתנה משנה לשנה. כל שנה היו מתחוללים שינויים הנובעים מתוך רגישות לדרמה ההיסטורית שהתרחשה מסביב, בהתאם לצוות הכותב ולצוות השר ומנגן. עזיבת אחד המנגנים את הקיבוץ גרמה לשינויים בפרטיטורה. ביקורו של אמן מבצע אף הוא יכול היה לגרום לשינוי כזה. סדר הפסח היה מלווה בחזרות קפדניות משך זמן רב. זה היה מבצע ערוך בדקדקנות . בניגוד לעצרות עם שהיו מבוססות על נאומים ועל המון מקשיבים כאן ההיסטוריה היתה צריכה לקבל פרשנות אמנותית, בחירה מדוקדקת של טקסט, מיומנות של מנגנים והעמדת מקהלה של ממש המסמלת את הציבור השר. המפגש בין כל הגורמים הללו לא תמיד הצליח. סדר הפסח עבר ביקורת מדוקדקת כל שנה. נבדקו השולחן הערוך, הטקסט וקריאתו, הלחן, התארגנות הישיבה, ליכוד השירה באולם הרחב והצפוף.

סדר הפסח בקבוצות הראשונות של העלייה השנייה היה במסגרות מצומצמות ביחס. בראשו עמד אב הסדר שפוטר באופן דמוקרטי בסדרים המאוחרים. ההגדה היתה ההגדה המסורתית אך לא קראו בה את כל הטקסט. גם כאשר ההגדה היתה מונחת על השולחן, כל אחד הביא את השיר שלו, את פרחי בר שליקט, ואת דמעות הגעגוע לסדר הפסח של ההורים בגולה. החידוש בסדר זה של אנשי העלייה השנייה היה שהוא לווה בנאומים בעל פה ובהורות קודחות לאחר סיום הארוחה. למרות שהיתה באוויר תחושה של החמצה ושל בוסר מבצעי הסדר חשו כי חותם האמת טבוע על הערב.
אחד החלוצים מהעלייה השנייה היה כנר. בכל רגע ציבורי של ייאוש היה מנגן על כינורו. כינור היחיד היה לסביבתו מעין תפילה ללא מילים. אך כינורו השתתק. כשפגשו בו הפועלים וביקשו להבין מדוע הפסיק לנגן ומדוע הוא נראה נראה כל כך רע השיב להם כי אין הוא יכול לנגן.' מרים הנביאה שרה אחרי הצלחת יציאת מצרים שיר הלל ואני נתבע לנגן על כינורי לפני יציאת מצרים וזה סיפור קשה לי.' החלוצים שמרו על הסיפור הזה.

בראשית העלייה השלישית, אחרי מלחמת העולם הראשונה , הראדיקליזציה של החילון השפיעה וסדר הפסח היה בעיקרו ארוחה ושירה נלהבת ללא טקסט , ללא הגדה, או הופעה אמנותית. הגדת הפסח הקיבוצית החלה להתעצב בסוף שנות העשרים ונכתבה בראשית שנות השלושים. מאות הגדות פסח עוצבו משך שלושים שנה. בהן הגדות מושקעות אמנותית , ובהן הגדות של הרגע האחרון. הגדות מועתקות וחדשות. לא את כל כותבי הטקסטים אנו יודעים היום . זו היתה שותפות מיוחדת של כותבים , ציירים ומלחינים. התפישה היתה כי הפולחן המסורתי כולל בתוכו יצירה אמנותית בכוח וההגדה הקיבוצית היא המקום שצריך לחשוף את האמנות הגנוזה . הדרך היא לשוב אל מה שנגנז וצונזר.

לדעתם של מעצבי ההגדה הקיבוצית דווקא תהליך השחרור מסמכות הרבנות מאפשר גילוי של עניינים עמוקים שצונזרו על ידי הגלות. כך יש להבין את הרצון של חברי הקיבוץ לקרוא את הסיפור המקראי של יציאת מצרים בסדר הפסח. כך גם יש להבין את קריאת שיר השירים ושירי האביב בסדר הפסח. את טקס הבאת העומר. השיבה לארץ ישראל ולחקלאות בארץ ישראל היא הזדמנות לרנסנס של המקרא לא כבסיס לוויכוח הלכתי אלא כשורש של מהפכה אישית וחברתית של חבורות. ההגדה היתה כספר המכיל עקבות של חלומות שעוצבו מזמן במקום ובשפה אולם הם נחווים מחדש כאן ועכשיו .

הסדר הקיבוצי היא יצירה רבגונית: מעורבים בה ספרות , היסטוריה וביוגרפיה. יצירה המאמינה כי לעתים הבוסר משחרר מסמכות. אמנים שונים שקשרו את גורלם עם החברה החלוצית ביקשו להעניק עומק אמנותי למסורת משותפת. הם חשו כי ניסיונם זה מקרב אותם אל המימד הרוחני שכה קשה להשגה בחברה ביקורתית וענייה. בתחילה לא היו קנטטות ומקהלות, לא תזמורת ואפילו לא קאנון ספרותי.
הסיפור של יציאת מצרים שהתגלגל מדור אל דור אך הוצא בניסוחו המקראי מההגדה של פסח, שב להגדה על ידי החלוצים בגדול. הם חשו הזדהות עמוקה עם הרגעים ההיסטוריים ההם וביקשו להם ביטוי שלא יהיה רק הד למסורת הדורות המתגלגלת אלא ביטוי ביוגרפי הלובש ופושט צורה.. הרי גם העולים ארצה יצאו ממצרים, מן הגולה. גם הם היו צריכים לנווט עצמם המדבר חייהם ולהעיז להתחיל מחדש. יהודה שרת כיוצר וכאיש לשון ידע כי דווקא מציאות זו יכולה להתגלגל לתלישות ולחורבן תרבותי. המורה שלו יוסף חיים ברנר הזהיר מפני בוסר ופראזות וכל אלה נראו כסכנות מוחשיות מאד בעת קיומו של סדר פסח החדש. השגרה המנוונת של מסירה ללא חיים והאמונה בחורבן השפה והתרבות כמעשה של מהפכה יוצרת היו מבחינתו שני צדדים של אותו מטבע.

. שייכותו של הסדר הקיבוצי לעולם המוסיקה והשירה העולמית הודגש דווקא על ידי הליקוט של חומרים ישנים , העריכה המוקפדת והכתיבה המוסיקלית החדשה נבעו מתוך צלילה אל עומקים תרבותיים מצד אחד ומתוך מאמץ כביר להעלות את החברה העובדת לרמת ביצוע של תרבות עליונה.

יהודה שרת היה תלמיד גימנסיה הרצליה בתל- אביב. הוא היה חניך התרבות המוסיקלית שעוצבה במוסד. הוא ואחיו משה, אחיותיו רבקה , עדה וגאולה היו תלמידים של קרצ'בסקי המורה למוסיקה שהדריך את הנוער והמבוגרים של העיר תל -אביב. החיים המוסיקליים של תל- אביב בתקופת העלייה השנייה בה גדל היו מאד מפותחים. אמרו שהשכונה היתה הופכת כל ערב למקום התרחשות אמנותית. ברחובות ובבתים נשמעו הכינורות ,הפסנתרים והשירה. חלק מתרבות העיר היה השקט שהיה נופל עליה בשעה אחת עשרה בלילה: עיר מוסיקלית מסודרת ומתחשבת יודעת גם את ערכו של השקט .

בחייה של תל אביב המוסיקלית דמותו של קרצ'בסקי ושל המורה לכינור הופנקו היו מרכזיות. אחרי סדרים מסורתיים שהתקיימו בבתי המשפחות היו צעירי העיר מתכנסים לערבי שירה וריקודים של ציבור גדול. הצלחות תרבותיות אלו הובאו אל הישוב הכפרי במושבות ואחר כך לקבוצות ולקיבוצים.
משפחת שרתוק היתה שותפה פעילה בחיים המוסיקלים. משה היה מנצח מחליף כמנהיג הגימנסיה. רבקה אחותו פסנתרנית, יהודה בכינור וגאולה בפסנתר. אך לא היה מי מהמשפחה שלא היה משתתף בחיים המוסיקליים של המשפחה . המשפחה גם גילתה רגישות יוצאת דופן לשפה העברית . יהודה האמין כי המוסיקה והשפה שזורים זה בזה והעמיק לחשוב בקשר זה כל ימיו : היה מורה ללשון, לתנ'ך, לספרות עברית ולמוסיקה. האם חשב כי הקיבוץ יכול להיות כמשפחתו שלו משפחה של שרים?

היחסים בין המוסיקה , הלשון, האמנות והחלום הציוני היו שזורים בחייו לאו דווקא בהרמוניה שלווה אלא בדרמה ובהתנגשות. הוא הבין כי המהפכה הציונית קשורה עם עבודת הכפיים ועם חיי החברה החלוצית. כשיצא לעמק יזרעאל לקח עמו את כינורו . בהפסקות בעבודה היה נוטל את כינורו ומתרגל. הוא עבד במחצבה בעמק יזרעאל והפך אותה למקום של קונצרטים. מדי יום ששי היה מארגן פיצוצים אחרונים במחצבה שיאפשרו להופכה לאודיטוריום חגיגי לעדה החלוצית. כל הזמן חש במתח הרב שבין חייו כפועל לבין היותו אמן. הוא נקרע בין הציוויים לבין היצירה, בין התביעה לגלות את כוחו בבניין הארץ לבין הצורך לקיים חיי רוח ומוסיקה.
אם לגבי עצמו הוא נקרע בתביעותיו לא היה לו ספק כי יש לתבוע מן החברה לקיים תרבות יוצרת. חברה המבקשת לעצב את חייה לא רק זכאית אלא חייבת להקדיש מכוחותיה לא רק לוויכוחים אידיאולוגיים אלא ליצירה תרבותית. ללשון ולמוסיקה.
מי שנוטלת על עצמה את התפקיד לא לתת ליהודה שרת לכרוע תחת הנטל של הדרמה בה הוא חי היא
צביה אשתו. היא לא רק אמפטית לגבי עשייתו. באהבתה היא מגלה נחישות להגן על יצירתו. אך גם על שייכותו לחברה ההולכת ונבנית . כוחה לאחות את קרעיו נובע מיכולתה בתחומים אחרים. היא מתגלה בעצמיותה במאבקה לטיפול מקצועי בתינוקות של החלוצים . האתגר הוא קודם כל שמירה על חייהם. היא מקבלת את הכשרתה בבית החולים של העמק הנמצא ליד עין חרוד הישנה. שם היא שומעת ומספרת על זעקתן של האמהות שבניהם נפטרו.היא אחת מהיחידות בדור ששומרת את הזיכרון של פרק קשה זה בחיי החלוצים.
הצירוף המיוחד של הזוג הזה שהקים את ביתו ביגור בעקב הליכתה של צביה עם חבריה למקום מעניק ליהודה את הבסיס להשתלבותו ויצירתו בעיצוב סדר הפסח המקומי.
בשלב הראשון בחייו כאמן בחיים הקיבוציים יהודה שרת רק מנגן ומארגן רביעיית מנגנים המבצעים יצירות קלאסיות. מדי פעם הוא מסביר את עמדותיו התרבותיות. כבר ביגור הוא מבקש למצוא דרך כדי לשכנע את חבריו לא לזרוק את התינוק של התרבות יחד עם האמבטיה הדתית.

בשלב מסויים הוא מחליט ללמוד מוסיקה. כך גם עשתה אחותו הבוגרת רבקה שיצאה ללמוד באירופה. ב1930 יוצא יהודה שרתוק לגרמניה כדי למלא את תפקיד השליח להחלוץ וכדי להשתלם במוסיקה. הוא מבקש ללמוד אצל פרופסור ידה שהאמין ביכולתו להפוך את המקהלה למכשיר חברתי חשוב שיוכל להביא לגרמניה את בשורת ההומניזם החבוי במוסיקה. היציאה לשליחות לא היתה פשוטה. נתבע ממנו לעמוד בבחינת הבגרות בה הוא לא נבחן עקרונית. במקום בחינות יהודה יושב בגימנסיה הרצליה כמה שעות לבדו וכותב מסה עצמאית . מוריו מעניקים לו עליה תעודת הבגרות. צביה חושדת כי יהודה ישלח לשליחותו לבד כנהוג אצל השליחים באותה תקופה. היא מסרבת לא ללוות אותו בשליחותו והמשפחה יוצאת אך בתנאים כלכליים קשים ביותר. יהודה מתקבל ללימודים אצל ידה.

תלמיד אחר של ידה היה פול דסאו, לימים מי שכתב מוסיקה למחזות של ברטולד ברכט בארצות הברית. דסאו שב אחרי מלחמת העולם השנייה לגרמניה המזרחית מתוך הזדהות עם הקומוניזם. עם עליית הנאצים לשלטון ב1933 יצא פול דסאו לפאריס וכתב שם מעין פרטיטורה למסכת של יציאת מצריים. חלק משיריה של הקנטטה שלו הגיעו ארצה ונשכחו. מעניין ששני תלמידיו של ידה היהודים חשו כי מאורע יציאת מצריים יכול וצריך להפוך ליצירה מוסיקלית. אך מה גדול ההבדל ביניהם! דסאו אינו מכיר את המקורות . לכתיבת הטקסט ליצירתו הוא נזקק למאקס ברוד הציוני. בורותו היתה לנקודת מוצא להרפתקאתו. הגולה הפוליטי בפאריס מחפש שורשים שאבדו. יהודה שרת היה קשור בעבותות עמוקים אל המקורות ואל התנ'ך. ידיעתו זו במקורות היתה נקודת מוצא. פאול דסאו מחפש ביצוע לקנטטה היהודית שכתב. תזמורת, מקהלה, מפיק . באותה תקופה של צל קשה היה למצוא , הוא חיפש זמן רב ולא מצא. הסיבה שהניעה אותו לכתוב את הקנטטה היתה עליית הנאצים לשלטון אך זו כנראה גם היתה הסיבה לאי ביצועה. ליהודה היה ברור הוא ישתמש במקורות ובמקורות המוסיקליים שהוא רוכש כדי להתקדם במהפכת הרוח עליה חלם : קהילה יהודית יוצרת. חברת צדק שרה.

בסוף תקופת השליחות בתוך הדלות הנוראה בה הוא וצביה חיים הוא תובע מיגור תביעה נחרצת לשלוח 'מהחומר העכור שמרקים שמו ' כלומר כסף לקניית תזמורת. הוא צריך להביא ליגור את כל הכלים שיוכל למצוא. ככל שהוא צנוע כלפי צרכיו כאן נראה לו כי הוא חייב לגבש תשתיות לחיי המשפחה התרבותית שצריכה לקום ביגור. יגור נענית לפנייתו למרות הדלות הנוראה בה היא חיה. יהודה רוכש את הכלים, לומד לנגן בהם , ומביא אותם ארצה. המכס לא מאמין כי הביא את הכלים לעצמו והוא מראה להם כי הוא יודע לנגן על הכלים.

ביגור הוא מורה, מורה למוסיקה. בונה חלילים ומעצב לאט לאט את המהפכה הגדולה : את סדר הפסח.
ניסיונו להחדיר גרעיני מסורת ליגור לא תמיד צלחים. החשש מפני הכניעה לקלריקליות לא נעדרת.

ערב בו הוא מנסה להגיש לחברים חומרים על התשעה באב מסתיים בכישלון צורב. חברים שבאים מבתים שומרי מסורת צוחקים וכועסים. ליהודה ברור כי יש לעשות מעשה והוא מתחיל בכתיבת מסכתות. זהו צרוף של קטעי מקורות המדוקלמים מן המסורת, הכתיבה ההיסטורית והכתיבה היוצרת, קטעי מהמסורת ומהספרות העברית החדשה ויצירות של התרבות ההומניסטיות כמו מוסיקה וריקוד נוספות עם שירה. סדר הפסח יקבל חלק ממסורת המסכת שגיבש יהודה באותן שנים.

סדר הפסח של יגור גובש לא מעט בעקבות סדר הפסח שהתפתח בעין- חרוד ובקבוצות אחרות. משה כרמי המורה האגדי של עין- חרוד, חבר מחזור של משה שרתוק האח הבכור של יהודה החל לפתח בזהירות את סדר הפסח בעין- חרוד. הוא החל בטקס של הבאת העומר ותוך זמן קצר הוסיפו יוצרי עין- חרוד חלקים נוספים לסדר. חיים אתר החל לעטר את חדר האוכל בכתובות מקושטות לפסח. המלחין פוסטולסקי חיבר שירים , היה ריקוד והודפסה הגדה של פסח. גם קיבוצים אחרים החלו ללכת באותה דרך. בימי המאורעות של 1936 הפך הסדר הקיבוצי לעניין מגובש. כל שנה נכתבה הגדה המתאימה להתפתחות הקיבוץ כחברה, לאירועים ההיסטוריים שרחשו מסביב ולמסורת היהודית. ככל שהחברה התגוונה ונוספו יותר ויותר ילדים היה ברור כי אין לקיים סדר של דרשות היסטוריות רעיוניות בלבד. יש לשתף את הילדים הן בביצוע הסדר ולקחת בחשבון את נוכחותם בתכנית.
ככל שהקיבוץ צמח וגדלו דורות חדשים והצטרפו חברים חדשים צעירים הפך סדר הפסח למוקד של הנחלת תרבות מקומית והשרשת אידיאות למצטרפים. ראש השנה ויום הכיפורים היו ימים של חשבון נפש אישי וקולקטיבי פסח חג היסטורי, טבע ועבודה.

בשנות הארבעים כשמלחמה בעולם בראש השנה לא דיברו על המתרחש אך כן בפסח. זה היה המועד לסיפור האקטואלי הקשה. בסדרי הפסח הקיבוציים באה לידי ביטוי הקינה על יהדות אירופה הרבה לפני שנודעה השואה בארץ ישראל. סדר הפסח כלל בתוכו פרק בכי גדול ככל שנודע יותר על המתרחש. זה היה למועד של זיכרון לאסונות הגדולים שהתרחשו והיו ליותר ויותר ידועים לציבור.

גם סיפורי הקיבוץ עצמו באו לידי ביטוי יחד עם קינה לנעדרים. בזמן מלחמת העצמאות נשתלו בהגדה הקיבוצית סיפורי המקום והארץ. תהליך זה של כניסת ההיסטוריה להגדת הפסח נבלם עם ההחלטה לקיים את יום העצמאות ויום השואה כמועדים נפרדים בלוח השנה. בהוצאה של החלקים הללו מן ההגדה היה גם רצון עז שלא לתת לסדר הפסח להיות כה עצוב. הידיעה על גורלה של יהדות העולם במלחמת העולם השנייה השיבה את געגועי המסורת וההגדה הקיבוצית החלה להשיב פנימה עוד ועוד פרקים של ההגדה המסורתית. זה היה תהליך של פיוס עם מסורת שנראה היה כי אבדה בלהבות האסון הלאומי. הגעגוע לבית אבא היה לגעגוע שמחזק את התחושות הלאומיות ואיננו מאיים על עצם ההחלטה של בניין החיים החדשים.

בקטע שהשאיר יהודה שרת בכתובים באה לידי ביטוי אותה אחדות אוטופית שהגה בין השפה למוסיקה. התפישה של גלות השפה הנובעת מתוך כך שהיא הפכה להיות שפת ספר ולא שפת דיבור המתקרבת למוסיקה. מי שפסק את מעיין הדיבור הנכון הוא כמי שלא אימן את ידו בכינור

'כאדם אשר נטש כינורו, ניתק מהניב הכינורי וההמיה הכינורית, ופסו מלבו אותם הרטטים הפנימיים המגיחים ממחבואיהם עד הגיעם לאצבע המדובבת, ואצבעותיו נעתקו ממצבן עד כי אבד להן זכר המגע עם מיתר הכינור, ולאחר נקוף שנים על שנים הוא בא לפקוד את כינורו העתיק והנה כה רחוק הוא ממנו, כה רחוק, כלי גולה. הנה יציב אצבעותיו והן מתמוטטות, יגביר בקשתו והיא אינה מולידה, מקפצת. כחרוק מכונה חלודה ללא שימון כן ישמיע קולו הניחר.כל המטבעת הכינורית נהרסה. והיה הכינור בידו, יד הנכר משוחת תואר ריק ונבוב מתוכן. ואם בלשוננו מה רבו הפרצות בדרך האחדות בין ההגה והזעזוע הנפשי, עם עלות המחשבות הביטוי מן האות אל המילה ואל צירופי המילים והמשפטים וכאן יועם הביטוי ההגוי. יש ובשעת עיצוב קולות הכינור וקמו אותיותנו מתחת לרקב פגריהן והתיצבו בכל שיעור קומתן השמית…
… כי כקולות הכינור ערוך המיתרים כן הגיי הלשון. יש מנגינה אשר הורתה וגידולה דווקא על מיתר זה ולא על זולתו. צמודה ומרותקת היא אליו. והיה כי תעתיקה ופרחה נשמתה, ועם כנס המילה בקרבה שאר רוחן של מחשבות מדורי דורות הריהי מתפרקת מצורתה השמעית הגאית, פושטת את גשמיותה וחיה חיי נשמות. חיי אצילות כאילו אין לה גוף ודמות הגוף. כל מילה מזדקרת לעיננו קודם כל בפרצופה ההגותי :תבורך המילה העברית המורחת, העשירה באוצרות הרוח, בתכנים, באסוציאציות המחשבה המכונסות שבתוכה. אך יש שמבקשים אנו בה את הגשר שלניב הקדמון, את הגה הראשית, את הבשר ודם שבה, את צירוף הקולות בקדמתו וטהרתו. אך הקולות דווים נגועי חולי. נשארה התיבה, נשאר שלד האותיות הנכאות'.

יהודה שרת הבין מה מצבה של התרבות העברית המבוססת על זיכרון קפוא של שפה לא הגויה , שמקורותיה דלו על ידי זעזועים היסטוריים ושינויים בתודעה. המטלה של רנסנס תרבותי נגועה לדעתו ומרוסקת על ידי אובדן . להחזיר את אבני היסוד ניתן רק על ידי פעולה המקבילה למטלת החלוצים המבקשים חיי עבודה ויצירת חברה. אך האם ניתן להטיל את כל המטלות הללו בעת ובעונה אחת? כיצד ניתן להתמודד על אלה בתוך לב לבו של זעזוע היסטורי כה גדול העובר על היהודים? יהודה שרת מנסה להתמודד עם האתגר בהתמודדות פרומתאית. להתאמן בכינור בתוך חיי עבודה. ליצור מוסיקה, ללמד עברית ומקרא , ולרכז את כל שהוא חי בשפת המקהלה של הקיבוץ.

המתח הזה התבטא במשטר של החזרות לקראת סדר הפסח. הוא תבע שעות על שעות של חזרות על הקריאה ועל המוסיקה. אנשים שבאו אחרי יום עבודה היו יושבים לילות על לילות, על כך תו , על כל אות. המבחן היה לא של המוסיקאי המקצועי אלא של הפועל המעצב תרבות ומביא אותה אל גובה ידוע. יהודה שרת היה חורט במו ידיו את התווים והמילים בסטנסיל, אמנות מיוחדת במינה בגלל רגישותו של הנייר המשוח בשעווה. כתב ידו והתווים עוררו הרבה יראת כבוד.

בסדר הפסח של יגור מעורבים לחנים מסורתיים של שיר השירים המושרים על ידי הילדים. שיר השירים נאמר בפסח בבית הכנסת . ישנן הגדות פסח הכוללות אותו בסדר אך בדרך כלל כאשר החל הוויכוח בין החילונות והחרדות היהודית שיר השירים הוכנס פחות ופחות להגדות המסורתיות. בהגדה החלוצית הוא היה חלק חשוב בגלל חיוב הטבע והאהבה לא כמטאפורה דתית אלא כביטוי לחיוב החיים. סיפור יציאת מצרים מסופר בליל הסדר במבטא עברי ספרדי מנופה מתוך המקרא.לחנים מסורתיים
מתוך ההגדה של פסח המסורתית וקטעי מקהלה שהולחנו במיוחד על ידי יהודה עצמו. שירי פסח שהולחנו על ידי מלחינים ישראלים הקרובים אל הקיבוץ.

ב1941 נהרגה צביה אשתו של יהודה שרת בתאונת דרכים נוראה בה נהרגו גם דוב הוז, רבקה הוז אחותו של יהודה בתם תרצה ויצחק בן יעקב. יהודה היה צריך מאמץ כביר כדכי לא לנטוש את יצירתו. הדבר נעשה בעזרתו של ברל כצנלסון. חותם העצב הנורא משוח על כל יצירתו מאז.

ב1950 פרסם יהודה שרת את הסדר של יגור כחוברת של הוצאת המרכז לתרבות של ההסתדרות עם הוראות מדויקות לביצוע לקריינים למנגנים ולשרים. מתוך הוראות אלו ברור כי הוא ראה בסדר הפסח יצירה מורכבת עמוקת שורשים ואופק. כשישב יהודה שרת לכתוב את הנוסח של סדר הפסח של יגור הוא הבליט מאד את הפרקים שנשאבו מתוך המקורות היהודיים והצניע את ההשפעה של חומרים אחרים, כולל את אלה שלו.

קיבוץ יגור נוסד על ידי קבוצה שנקראה קבוצת אחווה. הרעיון פרי הגותו של נחמן סירקין שביקש לבנות את הארץ על בסיס של יחידות קואופרטיביות . רשת ארצית שיכוננו חברה אלטרנטיבית יצרנית שיתופית. גרעינים קטנים שנקראו אחווה החלו להתפתח בארץ. במיוחד בפתח תקווה משנת 1913 . בסוף מלחמת העולם הראשונה חלק מהחבורה התגייס לגדודים העבריים וניסה להאחז עם בוגרי הגדודים העבריים בערד. אך הניסיון נכשל וכך הגיעו שרידים של החבורות ליגור כשחבורות אחרות נאחזות בגבעת השלשה. השנה היא 1923 . לחבורה זו הצטרפו חברי קיבוץ עין חרוד שהתכוון להיות קיבוץ של קיבוצים בארץ ב1926 .

החיים בין שתי הקבוצות היו רוויים מתח. כשהגיעה התביעה לאיחודן ולצירוף עוד חבורות של עולים וחלוצים המתח היה עוד יותר גדול. אך בסופו של דבר התקבל האיחוד והצירוף של החדשים. יגור היתה לקיבוץ הגדל במהירות הכי גדולה בארץ.,יהודה שרת הצטרף לחבורה עוד כשהיתה פלוגה בעמק יזרעאל . כשהחבורה הצטרפה ליגור הוא היסס אך אהבתו לצביה הכריעה.

סדר הפסח בערב המיוחד הזה בביצוע מקהלת הגליל העליון בניצוח רון זרחי נפתח דווקא בשיר 'ואולי' של רחל. שיר זה היה לשיר המושר ביותר של יהודה שרת. הוא נכתב בגרמניה בעת שהה יהודה בשליחות. בהכשרה בה הדריך חלוצים קיבל את ההודעה על מותה של המשוררת. הוא הלחין את השיר כשיר פרידה ובטרם כתב את הפרטיטורה שר אותו לחלוצים. השיר נפוץ במהירות הבזק בקרב חברי ההכשרות ואחר כך בארץ כולה. יהודה ביקר את השיר. הוא שמע את ביצועיו הסנטימנטליים מדי לטעמו והתכחש לו אך השיר היה דווקא לנודע שבשיריו.
סדר הפסח נפתח בביצוע של פסוקים מתוך שיר השירים בנעימה המסורתית. שרת היה קשור לנעימות הללו מנעוריו. אז עבר חוויה קצרה של התקרבות עמוקה למסורת. שיר השירים מבוצע על ידי ילדים.
אחרי ביצוע זה מופיעים בסדר חלקים מן ההגדה המסורתית כמו ארבעת הקושיות , 'עבדים היינו' וכמה מדרשים.
חלק מרכזי בסדר הוא הסיפור המקראי של יציאת מצרים. הוא מוגש בשלשה חלקים. החלק הראשון מאורגן על ידי המשפט המוסיקלי 'עבדים היינו לפרעה במצרים' השני מאורגן על ידי המשפט המוסיקלי
'היום אתם יוצאים בחודש האביב' השלישי על ידי המשפט 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים' הפרק המקראי על קריעת הים מסתיים בשירת מרים הנביאה. הפרק העוסק במדבר הוא פרק הגעגועים אל מצרים. בשלב זה של הסדר כאשר מדקלמים ברב רגש את הגעגוע אל הקישואים,הבצלים, האבטיחים ומזכירים את העובדה כי 'נפשנו יבשה' הוא הפרק המתבצע לפני סעודת החג. אך לפני פרק האוכל יגיע השיר שהוא לדברי רבים שיאו של הסדר של יגור : הפרק המולחן מתוך מ'מתי מדבר אחרונים' של ביאליק. שיר זה שבכללותו הוא שיר טראגי לא מובא כאן אלא בקטעיו הלוחמניים. הוא התשובה למתלוננים ולמתגעגעים למצרים. את הלחן כתב יהודה שרת . הוא עובד למקהלה על ידי המלחין יוסף טל. אני מניח ששרת הניח כי הקהל מכיר את השיר של ביאליק בשלמותו. השיר הנקרא בקטעו המולחן 'קומו תועי מדבר' היה לימים נושא לויכוח. אחריו שרים את הלחנתו של ידידיה אדמון ל'הא לחמא עניא' . בסדר הקיבוצי זהו השיר המתחיל בסעודה.

כיוון שבמופע שלפנינו אין סעודה אחריו מופיעים שני שירים של רחל שהולחנו על ידי יהודה שרת 'לא שרתי לך ארצי' ו'שי' . שיר זה האחרון הוא השיר היחידי המולחן שהכירה המשוררת.

סדר הפסח של יגור התפתח בעיקרו בשנות הארבעים ,שנות מלחמת העולם והשואה. עובדה זו הפכה את סדר הפסח הקיבוצי גם לעצרת זיכרון. הציבור המשתתף היה חרד ואבל. היה זה רגע עצוב שהיה בו גם מן הבכי. יהודה שרת הכניס פרקים ממזמור תהילים פ'ג כפרקי נקמה. 'שפוך חמתך על הגויים' שלא הושר עד אז חזר להגדת פסח אך גם קטעי נחמה מספר ישעיה.
לפרק הנחמה והזיכרון הוסיף יהודה את השיר של יהודה הלוי 'הידעו הדמעות' שהולחן על ידי המורה שלו חנינא קרצ'בסקי אחרי מותו של בנימין זאב הרצל. השיר נראה היה לעורכי ההגדה היגורית כשיר הנותן ביטוי לאבל ולישועה.
בשירי הסיום 'חסל סידור פסח' וחד גדיא העברי בהלחנתו של יואל אנגל מסתיים הסדר. ב1962 לכבוד חג יגור הוסיף יהודה שיר לרפרטואר של שירי יגור שיר על קיבוץ הגלויות. הוא עיבד לחן שביטא גם את העובדה המרה כי הפילוג תלש את המלחין מיגור. 'קבץ נידחנו' היה לו וליגור לתפילה. מי ששמע את השיר בערב המיוחד בקיבוץ יגור שמע תפילה מהי.

מוקי צור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 × two =