ספר על דגניה במלאת 100 שנה לקבוצה

 

לפי המדרש לאבות  ציון מיוחד : ההר- אברהם, השדה  יצחק ויעקב הוא הבית. אברהם  מבטא את הוד  ההתגלות והפסגות, יצחק נאמנות לארץ , לשדותיה ולבארותיה  ויעקב איש תם  בביתו את החלומות והאהבה. המדרשים סותמים פיהם לגבי האמהות וחבל.  נעניק  לנשים את הזכות לכתוב את מדרשן הן. מדרשים חדשים המגלים  תמונות ותכונות המבוססים על שתיקות של קודמיהם,   מציירים בדרך כלל נופים חדשים שטרם התגלו.

כפי שידוע לכם בודאי,  בקיבוץ לא היינו קוראים לחדר המשפחה  בית. הוא היה חדר. לא קראנו לו בית לא רק בגלל גודלו (שלשה מטר על ארבע בימים ראשונים וזה  במקרה  הטוב, אוהל דולף וליפט במקרה הטוב פחות) . קראנו לו חדר כי הקיבוץ היה הבית . אבל מה בקיבוץ הוא בית? על כן שנים אני לוקח על עצמי להקשות ושאלתי רבים להיכן היית לוקח אורח כדי להראות לו את הבית הקיבוצי כפי שאתה מבין אותו?  היו שענו לי לחדר האוכל כי הוא חלל ההתכנסות של הקיבוץ, האם ניתן לומר בית הכנסת? היו שהציעו לקחת את האורח לדשא הגדול או לפרדס השכן.  על המשקל של 'מקדש מעט' אלה חיפשו כנראה את  ה'גן עדן מעט'. היו שאמרו ניקח את האורח אל פינת סתרים מחוץ לקיבוץ שממנה ניתן לראות את הקיבוץ מרחוק. בלי מהומת אדם. בלי לחץ של נורמות ועודף קריאות . בזכות המראה וקול הדממה הדקה. שם, לבד, מצוי הבית. פעם הבית הקיבוצי היה כה פרוץ שחיפשו אותו לא בין קירות , לא בתבניות  יצוקות של בטון אלא  בפעילות מסוימת. אני אהבתי את אמרתה של רחל כצנלסון שז'ר שאמרה : את הבית  הקיבוצי אני מגלה יותר בזמרת המקהלה מאשר בישיבת המזכירות. בפירוש שלי לדבריה  ישיבת המזכירות הרי היא  שדה המערכה ולא הבית.

אך עתה, משאני כותב את  ספר דגניה, התחלתי לשאול על הבית  את  חברי דגניה. לאן היית לוקח אורח להראות את הבית. אמר לי בחור צעיר. הייתי לוקח אותי  למסע במדרכות הקיבוץ. מילדותי הייתי מוקסם מהמדרכות. כל פעם שיצקו מדרכה הייתי מגיע לשם יחף וטובע בהן את עקבות רגלי  הקטנות. אתה רוצה? אעשה  לך סיור במדרכות דגניה ואראה לך את  המדרכות בהן  הטבעתי  את עקבות יחפותי.

חשבתי לעצמי לא הוא הטביע את  עקבות רגליו המדרכות הן  שהטביעו את רגליו, ואת זהותו .. הוא הולך במדרכות היצוקות, בין העצים הגדלים  וסוככים על הכל, רואה את  האנשים החולפים על פניו בדרך ומשהו אומר לו: כאן הבית. כאן חולפים מחזורי החיים, כאן שרות עונות השנה, כאן שורט הזמן שריטותיו וצל העצים מנווט את עקבות רוחותיו.

אך הבדל גדול יש  בין עקבות לבין שרידים. עקבות הן סיפור המציין דרך, שרידים מציינים את גזר דינה.

עקבות מציינים את שעוד לא בא.את שעדיין לא התגלה. לא כפתיחת שמים פתאומית אלא כמה שצומח ונובל, נשבר ומתקן, מה שמתחולל בין אסון לתקווה. מה שיכול להכיל את המציאות האנושית  כמבקשת  הד, כקוראת  ליצירת שייכות, כפותחות חלונות אל  הנוף  הפתוח.בית אינו  בית כלא.הוא מדרכה. הולכים בו. בית אינו מרתף אטום שמשקיפים ממנו רק על עצמנו, לא פסגה מאיימת עם אוויר דליל , לא שדה   מתיש כוחות בסיקול אינסופי.  בית הוא בית אם הוא פתוח לגובה ההר, למרחב העשייה , לאהבה האנושית  היודעת לחייך..בית הוא שלשת האבות יחד, הר שדה ובית .יחד עם שרה, רבקה, לאה ורחל.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

15 − 7 =