עין גב סיפור מקום אינסופי

פינות לביקור -עין גב

 

 

מחנה  זה עניין….

 

מחנה   זה עניין רב תועלת שר השיר. מחנה של תנועת נוער, מחנה אוהלים של חלוצים. הרבה מאד  שנים קראו למפת הקיבוץ 'מפת המחנה'. וגם כשהמקום התמלא בבתים, בגנים, בדרכים סלולות המשיכו החברים לקרוא למקום מחנה. היה באמירה זו  גם זיכרון של ראשית , גם הכרה כי הבית הזה ידע  נדודים. ועתה  הוחלף השם. כבר אין ועדת מחנה אלא וועדת תכנון.

 

במפה  שלפניכם סימנים לאתרים בקיבוץ השווים ביקור.

 

בריאת יש מאין

 

יש מאין?

היתה אדמה ואבן, היו  שיחי שיזף עקשניים,  היתה חווה קטנה בהאית אך הצילום בכל זאת חושף. עין גב  היא בריאה מבראשית.  באדמתה  קבורים הרבה פרקי היסטוריה. אך זה היה  הנוף שהתגלה  למייסדי הקיבוץ. צעירים מאד.  רחוקים  מבית הוריהם בלב  מקום שנראה  בקצה  העולם החלו להקים בתים לשתול  עצים כאילו  יש זמן. כאילו ההיסטוריה לא  מאיימת, כאילו החום אינו  קופח, כאילו אפשר לחיות בלהט המקום , כשהצל הוא אתגר לטווח ארוך. אז  זה מה  שקרה? או אולי לא קרה מעצמו? הוותיקים המייסדים כבר לא  עמנו לכן נוכל אנו לשאול בלי להתנצל ובלי לנצל את תהילתם. איך עשיתם זאת ?

 

 

במחנה   הישן

 

במקום בו  התחיל הסיפור, בו  הוקם לראשונה המגדל. בו הוקמה  החומה והצריפים הראשונים במקום הזה  הוקם בשנות הששים כפר  הנופש של הקיבוץ.

איך נופשים כשלמעלה התותחים? איך נופשים כשלמטה  החום שורף  כל?  כמה בונגלוס מקנים. חוף פתוח, הרבה אוהלים ושרידי  עצים מתקופה  קדומה היו נקודות הפתיחה.  היו הרבה לבטים: נופש וקיבוץ? התשובה  היתה  שרות  מקרב לב אך בלי למכור את עצמך ואת גאוותך  החלוצית.

לפעמים צריך היה  לפנות את האורחים במהירות כשהתותחים  על ההר הקיצו  מתרדמתם המדומה והעמק התחמם.

כשהקימו את החניון שלימים שינה  את שמו לכפר הנופש לא ידעו  שכעבור שנה ומשהו יגורשו התותחים, לא ידעו כי  במלחמת יום הכיפורים יפונו למקום יחידות שנפגעו. לא ידעו שבמקום יקומו בתים וחוף מטופל. לא ידעו אבל  בחלומות הם היו טובים.

 

בית הדואר

 

רק  בשנה האחרונה הוא עבר  שימור ושיפוץ . בית הדואר. מקום סידור  העבודה של חברי הקיבוץ, מקום מושבו של  הטלפון  היחיד  בקיבוץ אך במיוחד  בית הדואר, מקום הקשר עם הבית הרחוק.

בית הגעגוע הרשמי. מקום זה  רחש  מתח גבוה. ממנו נשלחו האיגרות הרשמיות המודיעות על המצב הכלכלי הקשה. על פרידות ומוות, ממנו נשלחו חבילות דברי מתיקה וחום לחיילים. לקראת ערב, כשסדרן העבודה  היה  קובע  לאן אתה  הולך לעבודה אתה מציץ  לכל מגבלות הקיבוץ  אך פה אתה  נפגש  עם חבריך כדי לשכנע  אותם  לתת עוד טרקטור, עוד מתנדב או איש מחנה  העבודה לתת כתף דווקא לענף שבו אתה  עובד.

 

המחנה  הישן

 

ב7 ליולי 1937 התנהלה שיירה של מכוניות  על דרך עפר  והגיעה למקום שנבחר. הכל ידעו  אין זה המקום  הטוב  ביותר.  בעוד קילומטר וחצי זה המקום. אך לא היתה  ברירה  אלא  לעצור כאן. גם ואדי קטן יכול היה להיות  למחסום, גם  ענייני הקרקע עדיין לא  סוכמו עם האריסים על כן זה היה כאן. מאות הגיעו להשתתף ביום הראשון. היו כאן ריקודים,  שירה , עבודה  חפוזה. אפילו עיתונאי  נאצי הגיע למקום לתעד ולפרסם בברלין על הקמת הנקודה.  הרצפלד  שר ' שורו הביטו וראו' השיר  שליווה  את חומה ומגדל. אך כשהתמלאו החומות באבן, וגודרה הנקודה מבחוץ  הלכו האורחים וגם חלק גדול מהחברים כארבעים  חברים הצטופפו  בצריפים שנבנו. החושך ירד והפרוז'קטור על ראש  המגדל כבה. הסירה שהגיעה למקום המבודד טבעה  באותו לילה. הלף היום הראשון להתיישבות היהודית על  שפת מזרח הכנרת.

 

חדר הנשק

 

שום דבר לא שרד מהמחנה הישן. העץ  שנטע  עם  הלידה  של הילד  הראשון של הקיבוץ אחרי העלייה  על הקרקע נעלם במשך השנים.  גם הילד  היה צריך לחכות  שנים עד  שנמצא  המקום ראוי לילדים. אך מה  שנותר הוא הקיר של  חדר הנשק של הקיבוץ. זה  היה  מקום גלוי, רשמי  שבו הוטמן נשקם של הנוטרים ששמרו על  המקום. היה להם מפקד  בריטי. את הפקודות הוא נתן ואת התרגום החופשי למדי  נתן איש ההגנה.  כולם ידעו מה  קורה.  אך המטבח הכין לבקשת טדי קולק מוכתאר  המקום  כלים מיוחדים לאורחים האנגלים. הם לא  היו ממתכת כבדה אלא  מפורצלאן לאורחים חשובים.  לכל אחד  מהסועדים ניתן סכין דבר שבהחלט לא היה מקובל בחדר  האוכל של הקיבוץ.

את הנשק הבלתי  רשמי , הנשק הסודי הטמינו במקום אחר.

 

 

 

 

בין הר  סוסיתא וים כנרת

 

ההר  הנמוך  שהיה גם תל גבוה סקרן את מייסדי  עין גב מן היום  הראשון . המקום נראה אז והיום  כמקום  מאד מיוחד. המייסדים של עין גב  היו משוכנעים  כי ההר הזה  הוא  גמלא המתוארת על ידי יוסף  בן מתתיהו כעיר של גיבורים. אך מהר  מאד נכנעו והבינו כי  היפוס או סוסיתא  ניצבת  מעליהם. זו המצוטטת  בתלמוד הטברייני.  לימים התרגלו לרעיון שזו סוסיתא  והוקסמו ממנו. משך השנים החלו לגלות את סודות ההר עד שבמלחמת  העצמאות כבשו אותו מידי הפולשים הסורים.

 

סוסיתא ההר והכנרת  הם שני הקטבים עליהם נבנתה   דמותו של הקיבוץ מאז היווסדו ועד היום.

 

ככל  שהקיבוץ צופה  אל עתידו מתגלים עוד ועוד   סימנים לאלו שחיו פה לפניו.לידו חווה בהאית  שהתקיימה עד מלחמת  העצמאות,  חפירה   על הר סוסיתא   גילתה  עיר הלניסטית רומית וביזנטית. בתוך הקיבוץ התגלתה  עיר  מתקופת בית ראשון. ליד הקיבוץ התגלו  סימנים לאדם הפרה היסטורי. ברור  כי  המקום רוחש פעילות. הוא  המעבר בדרך ממצרים לבבל. הוא  הנקבה בהר על כן התרוצץ באיזור  השם ניקבה, נוקייב, עין גב.

 

על ההר יושב  משלט

 

במלחמת העצמאות דומה  כי  עין גב  היה  הקיבוץ היחיד  שמצא  אומץ לא רק להגן על היישוב  אלא  גם לתקוף את הגבעה  החולשת  עליו. הקרב  על עין גב  היה  קשה. זה  העלה  חששות כבדים האם  לסכן את  המגינים ולכבוש  את הגבעה החולשת על הקיבוץ. ההחלטה  הקשה נפלה. רק החברים השתתפו בקרב והחששות היו גדולים.   הכל  כך יקרה. בתום מלחמת העצמאות  שמרו חברי  עין גב  והחזיקו את ההר  משך למעלה משנה. .

לשם כך סידרו רכבל שיוביל את  המצרכים  אל מרום ההר.  מכיוון שהמצב  הצבאי אחרי  המלחמה  נשאר  מאד  מתוח הבטיח בן  גוריון להקים קיבוץ על סוסיתא. אך הקיבוץ לא קם נשארו רק בתים בדרך ושרידי רכבל. בינתיים חשפו החפירות את העיר הגדולה  שהיתה  על סוסיתא.  החפירות מעלות עוד  ועוד אוצרות.  נקווה לראות אותה  קמה לתחייה … אך להמוני תיירים מחפשי  סודות מן העבר.

 

מסעדה  בת שבעים פוקחת עין.

 

מסעדות בארץ ישראל  עוברות  מיד אל יד, נעלמות וצצות, מחליפות בעלים ותפריט. המסעדה  של עין גב לא החליפה  בעלות למעלה משבעים שנה. היא עברה מפלסי  כנרת שונים, ייבוש  שטח, בנתה בניין, סוכה מרפסת  אך השמן לטיגון הדגים  רתח בה  כל השנים. התארחו בה אורחים מקצה תבל ומפסגת האמנות. ימי הצפה  וימים של  ירידת  גובה  המים, ימי שלום ברוכים וימים בהם הפכה לתחנה  אחרונה לפני המערב  הפרוע של  המלחמה.

 

על שפת ים  כנרת.

 

עין גב לא ידעה כביש  גישה  אליה  עד ראשית שנות החמישים אך היא האמינה  בים. בסירה  על הים שתדוג  דגים, על  הרפסודה  שתעביר תוצרת, על סירת התיירים שתביא תיירים  רעבי בשורה ואווירה. היא  האמינה  כי יש לדוג  בכנרת ויש להילחם למען הדיג העברי.  סירות התיירים הביאו סקרנים ואוהדים רבים. הדיג  בכנרת השתכלל והלך אך כבר  איננו מקור ההכנסה  העיקרי של הקיבוץ.  עתה  באים התיירים לראות מקרוב את  הדייגים בפעולתם ושרים שירי דת מתלהבים.   שהרי תלמידיו של ישו  הנוצרי היו אף הם דייגים. יש להניח שדגו  את דגי האמנון המוכרים בשיטות קצת שונות מהשיטות של היום.

 

 

 

 

 

הנמל

 

ברגע קשה  בחיי הקיבוץ, בימי מגיפת טיפוס קשה,  תאונה טרגית בה טבעו ליד  החוף  11 רפתנים  ממקומות שונים, זמן קצר אחרי  הגיע  הידיעות על השואה  הוחלט להקים לעין גב  נמל של קבע. לצורך זה פינו סלעים גדולים מהשדה ובנשיאה  על הידיים ועל חמורים, עד קרון ופסים  שפכו את האבנים לפי תכנון, הוסיפו מלט ורעיון ונוצר מזח מבוצר.

נשיא ההסתדרות הציונית  הד'ר חיים וייצמן הגיע לביקור יומיים קודם יצקו מדרגות כדי שיוכל לטפס באופן מלכותי.  המזח פעל שנים. בתוכו  התקינו מנוף  המסוגל  לגלגל את הסירה  אל החוף לצורך תיקונים. זו היתה  המספנה  החשובה  בכנרת.  המספנה  הושלמה ב1943.בשנות  החמישים  הוסיפו מגדל  עם מעבדה. המקום הוקדש לחבר  הקיבוץ  בנימין חרמוני  שטבע  במלחמת  העולם השנייה כאיש  חיל הים. אונייתו טובעה  בידי  צוללת גרמנית.

המים היורדים  והמים העולים עשו את שלהם והנמל היה זקוק להרחבה והעמקה. . הרבה  סירות הגיעו למקום והצפיפות גברה. כל פעם הוסיפו לנמל עוד מזח, העמיקו לחפור

 

 

 

 

 

העמדות

 

עם היציאה  מן  החומות של חומה  ומגדל נבנו שלש  עמדות בטון בפינות של הקיבוץ לצרכי הגנה. בדרום , במזרח ובצפון.  עמדה  זו  העומדת על ראש הגבעה שנקראת על  ידינו היום גבעת נפתלי על שם  נפתלי  אופנהיים הצלם שהקים  בחלל העמדה את חדר  החושך ואת המשרד  של ה'צלמניה'  שלו, מפעל  הצילום  המיוחד שהקים בקיבוץ.  נפתלי נהרג ב1953 בטעות על ידי שומר בקיבוץ. משפחתו עברה  עם הפילוג  לגינוסר והמגדל שימש את הסנדלרייה  של הקיבוץ.  הסנדלר צבי הגיע  מחדרה לעשות  ולתקן  נעליים, משפחת קלופפר ניהלה  את משק  הנעליים של הקיבוץ ולכן היום מצויה  בתוך העמדה תצוגה  קטנה  של תיקון הנעליים או הסנדלרייה  של הקיבוץ.

 

המגדל

 

מגדל המים של הקיבוץ היה תמיד  הסמל של הקיבוץ.  המגדל של עין גב  שימש  כעמדה  חשובה  בזמן הקרב  על  עין גב  בתש'ח.  בו נהרג  אחד  החברים ביום השני  של הקרב.  למרות שהיום  הוא מכוסה אנטנות של  הציוויליזציה  החדשה הוא מצפה עדיין שיזכרו  בשנות השיא  שלו ובקרב  העקוב  מדם שהתנהל מסביבו.

 

 

האם והילד

 

אחרי מלחמת העצמאות האבל היה  גדול.  הילדים שפונו מהמקום לקראת הקרב שבו מגלותם בחיפה.  החברים  החלו לשקם את הבניינים  ההרוסים אך אי אפשר  היה  שלא להתאבל על החברים שנהרגו. שלוש  שנים לא חגגו את יום העצמאות מרוב עצב.

רעיון ישן של הקמת מרכז לתרבות הפך להיות לרעיון של הנצחת  הנופלים.   החליטו על תכנית הנצחה.  פנו אל  הפסלת  הישראלית- צרפתית הגדולה חנה אורלוף וביקשו ממנה  לתכנן פסל זיכרון. באמתחתה  של הפסלת כבר  היו  שרטוטים לפסל שרצתה להקים של  אם וילד  המונף אל על. והנה  היא מצאה צילום של אחת החברות , מפקדת עמדה בקיבוץ שנהרגה בהפגזה  על עין גב.  קראו לה חנה . בצילום היא  נראית מניפה  את בנה  אל על. חנה  אורלוף הציעה להקים את הפסל המתאים ביותר  לפסל זיכרון פסלה  של האם המניפה את בנה  אל על. האם לקרבן? או אולי להתעלות?

 

בית המוסיקה

 

המוסיקה  הקלאסית היתה  לחברי הקיבוץ  תפילה. קינה על המוסיקה  שנעזבה  בגולה. על  השחתתה של המוסיקה בידי חרושת התרבות של השטן הנאצי. אך וותיקי עין גב כשרצו לחיות את הגבוה  בנשמתם  הקשיבו למוסיקה. היו חברים שניגנו, ששרו. אך היו להם חברים שהמשיכו לנגן בארץ  בתזמורת הפילהרמונית הישראלית שהוקמה  שנה לפני הקמת הקיבוץ.  הם הגיעו לביקורים בקיבוץ.  כך נולד הרעיון לקיים פסטיבל שנתי למוסיקה  בעין גב. זה  היה פסטיבל המוסיקה  הראשון בארץ. הגיעו אליו מכל קצות הארץ בתחילה  בחדר  האוכל הקטן ואחר כך הוקם לאט לאט אולם המוסיקה המשמש  עד  היום לפסטיבל הזמר  העברי השנתי.  האולם הבנוי על פי תכניות מטנגלווד בארצות הברית ארח את מיטב  האמנים בעולם ובארץ.

 

כאן קונצרט יום העצמאות  השני ב1950.

על  5000 ארגזי תנובה שהובאו מטבריה ועל חבילות חציר 7000 איש הגיעו לקונצרט מהים ומהיבשה ללא כביש לשמיעת נגינתו של  הכנר יהודי מנוחין  . הוא הביא לרגע המופלא צלילי נצח.

 

חדר האוכל

 

מרכז חיי  הקיבוץ היה חדר האוכל. יום יום ארוחה   ארוחה נפגשו בו חברי הקיבוץ לא רק לאכול אלא להיפגש,  להתאסף כדי לקבל החלטות, לרקוד, לסדר עניינים, להודיע על משבר, לקיים חגים, ולהנות מהתפריט המשתנה  בהתאם למצב  הכלכלי ואופי המבשלות והמבשלים.

 

חדר האוכל פעיל עד  היום אך רק  בצהריים ובליל שבת וחגים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בית הילדים

 

עליו  נצברו אין סוף התקפות. אמרו  שהוא יוצר טראומות, מנתק מהורים, במבט לאחור  בית הילדים נחשב    לסמל הקיבוץ המוזר. לא כל הילדים  שחונכו בו מסכימים לתיאור.   הילדים לנו בבית הילדים ואפילו התינוקות. בחלקם הם היו שמחים בחלקם , בחלקם  עצובים. כמו  בכל חברה  היה בשיטת החינוך הרבה בוסר  אך גם התרוממות רוח.  הורים שיתפו פעולה  למען ילדיהם, מטפלות  השקיעו את כל  רוחן ונפשם והילדים חיו חיי  עצמאות. הפדגוגיה  כאן  חגגה גם התמימות.  כשהגיעה רווחה יחסית וההורים  עברו מחדר לדירה , אחרי ויכוחים לאין קץ הילדים עברו לבית הוריהם  . ועדיין מנסים לחנך, ליצור  קבוצות ילדים , להעניק שמחת יצירה ואחריות משותפת.  יש להניח שכמה טראומות  עדיין מתרחשות. הרי בחינוך  תמיד  יש  מה לתקן.

 

 

 

מקלטים

 

חיי הספר ציוו  מקלטים. הפגזים נחתו  בחצר  עד 1967. עין גב ידעה לחיות מתחת לאדמה. כל יום הפגזה  היה  כרוך  בממתקים לילדים ובמוסיקה  שעברה ממקלט למקלט. הילדים  כינו את האירועים הללו : יום הולדת. אך לא  מעט  רגעים היו קשים לכולם.

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

three × one =