רשימות

רשימות

זמן אמיתי

כשכתבתי את הספר על המחנך, המשורר יצחק קצנלסון התברר לי שרכש אדמות בארץ ישראל של שנות השלושים שיוכל לעלות לארץ חלומותיו שהיתה פוקדת אותו עם סיוטיה בביקוריו. הוא היה שר עליה בפולין מה יפים הלילות בכנען אך כשהגיע אליה תמיד תקפו אותו מחלות מוזרות. פעם נגס אותו עכבר ופעם כאבי ראש מוזרים שדחפו אותו חזרה לפולין יחד עם תחושת האחריות כלפי המשפחה וכלפי תלמידיו הרבים. אך תמיד התכונן לעלות ולשם כך קנה אדמות בארץ. אחת מהאדמות הללו היו ליד כפר שמריהו של היום. בפינת הכבישים שם בנוי היום בית גדול. שהיה פעם מרכז מסחרי או משהו בדומה לזה.
יצחק קצנלסון כידוע לא הגיע ארצה ונותר כעד רגיש וכקרבן, כיוצר ומורה בתקופת השואה. הוא היה בוארשה האיש המבוגר ששר ולימד את המורדים בגיטו וארשה. שנתן להם גיבוי בימי בדידות נואשת. ב1940 ניסה לעלות ארצה, שלח את חפציו אך לא הצליח להעלות עם משפחתו לאוניה . שחיתות קטנה של חברת הנסיעות : היא העדיפה את הנוסעים ששלמו לה ישירות ולא דרך ההסתדרות הציונית.
האוטובוס מהצפון עובר כל פעם בפינה ההיא שרכש המשורר ושלט גדול אורב לנו שם 'זמן אמיתי' בית ספר לבארמנים. למוזגי משקאות על דלפק. אני מסתכל על השלט וחושב על גורלו המיתולוגי של מקום. תמיד קראתי את הדבר כאיזה אמירה צינית המצביעה על אזורי חוסר בושה ובורות מקיפה. והנה בא ספרו של דוד גרוסמן והפך לי שוב את התמונה. סוס על הבאר הוא סיפור המתנהל בבאר . אולי באר המנוהל על ידי זמן אמיתי. בתוכו מתרחשת הדרמה המיוחדת בה סטנדאפיסט משחק את משחק חייו. הביוגרפיה שלו על הבאר מהולה במשקאות. ומרכז סיפורו סיפור של אמא שלו יוצאת שואה. אך לא שואה של קרבנות או ניתוחים היסטוריים. של אשה החיה לאחר השואה בשוליים. בשוליים האמיתיים . במקום בו יש ערך לסמרטוטים שאיבדו את תפקידם, לחינוך המלקה, לאימה ולהסגר. לא שם אלא פה לאחר שם. שם לא שואלים מדוע האמריקאים לא הפציצו את אושביץ והאם מותר לשיר אחרי מחנות המוות. שם מתקנים גרבי ניילון ועובדים בבית חרושת לתחמושת. הבן הכל כך ישראלי של האם הזאת, שיודע את כל המערכונים בעל פה, שהולך למחנה גדנע ונסחף אחרי כל פיסת זמן ישראלית ירושלמית, בא משם ומגיע לבאר לספר בדיחות עליהן יוכל לשוט אל מסע פנימי בלתי אפשרי משלח אמרות כנף בעברית כל כך מדוברת שאולי לא תתקיים בעוד שנים ומשחק שחמט עם האנשים בעולם כמו שאומר הספר לפעמים רץ באלכסון ולפעמים ישר כצריח. תמיד מחכה לשח ולמט ובינתיים משחק משחק בלתי אפשרי. הוא חי. מתלוצץ.
כשהיה ילד היה הולך על ידיו רצה כנראה לראות עולם בהפוך. בשבילו הילדה הגמדית לא היתה נמוכה כי הכל נראה לו בהפוך ואולי כך הילך עלי אדמות כי רצה להתהפך בחייו, בראייתו את העולם. אני מעלה כאן רק קו אחד בתוך ההתפרצות הספרותית הקשה, הוירטואוזית אך הענווה. עוד דרך באמנות של דוד גרוסמן השבה אלינו בדרכים רבות : הקינה.
אני מתבונן אחרת אל בית הספר לבארמנים עבריים זמן אמיתי. כנראה על הדלפק, בין הבקבוקים שאני לא מכיר מתרחשים חיים עליהם אני כסקרן ואפילו כחוקר לא מכיר…

במיתוס המשפחתי שלי יש פרק עלום ומסתורי שנקרא אליעזר גרינבוים. משפחת גרינבוים הידועה, יצחק הציוני הוותיק , חבר הפרלמנט הפולני, שארגן את מיעוטי פולין לקרב על זכויותיהם ברפובליקה, הצטרף להנהלה הציונית בארץ היה בן שהתחתן עם בת דודה של אבא. הוא היה מחנך דגול בשומר הצעיר, בגן שמואל. גרינבוים הזקן שהיה ציוני כללי מצא את המכנה המשותף היה לממונה על פולין בסוכנות היהודית בזמן השואה. בנו השני אליעזר נשאר בפולין והיה לקומוניסט אדוק. נתפש על ידי הנאצים, היה במחנות המוות והיה שם לקאפו. אחרי המלחמה עלה ארצה וחי בה. תמיד אמרו כי הסתיר את קשריו עם אביו בגלל שלא רצה לזכות בפרוטקציה אך לאט לאט התברר כי גם ביקש להסתיר את שעבר בתקופת השואה. שמועה החלה להתגלגל במשפחה ובארץ כי הבחור נרצח ברמת רחל על ידי מישהו שהיה תחת שבטו במחנות. השם רמת רחל הדהד בשטח.
עתה קראתי ספר על מלחמת העצמאות ברמת רחל. זהו אחד הפרקים הקשים של מלחמת העצמאות. לוחמיה חבריה של רמת רחל עזבו את המקום פעמיים והוא נכבש פעמיים על ידי הערבים. והנה שם מצוטט אליעזר גרינבוים הלוחם שאומר לחבריו שלניצחונות יש תמיד אבות והכישלונות יתומים. מתוך סיפור הקרב של רמת רחל מתברר כי אליעזר גרינבאום לא נרצח בידי מי שזכר שהיה קאפו אלא בקרב הנסיגה מרמת רחל. רכב הנסוגים מרמת רחל מצא את אחת החברות מהקיבוץ זוחלת בשדות כדי להגיע למקום מבטחים והיא פצועה. הרכב עוצר כדי לאסוף אותה ונפגע ישירות מפגז. ואולי לא זאת האמת? ואולי זה הסוף ההגיוני שהמציאו לו חבריו למחנות? ואולי לא יה ולא נברא כל הסיפור המסופר. זוהי עדות לאזורי הדמדומים שכה קשים לאבחנה…

פראנץ קפקא בפרק האחרון של חייו פגש ילדה קטנה בכיכר שבכתה מאד כי אבדה לה הבובה. הוא ניחם את הילדה ואמר לה כי הבובה לא נעלמה. היא יצאה לטיול. הוא סיפר לילדה שמכיוון שהבובה נסעה רחוק והיא לא יודעת את הכתובת של הילדה הוא קפקא יביא לילדה את המכתבים של הבובה. כל יום היה בא קפקא לגן פוגש את הילדה ומסר לה מכתב מהבובה הנודדת. והנה הודיעו לקפקא כי הוא חייב להתאשפז ולעבור לפראג. הוא הביא לילדה בובה אחרת שלא דמתה לבובה שהלכה לאיבוד. הוא סיפר לילדה כי אין זו בובה אחרת . כי זוהי אותה בובה אך היא השתנתה כי עברה מסעות רבים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

twenty − 1 =