שיח לוחמים – הסרט

שיח לוחמים

 

הסרט  החזיר  אותי  לאותה תמונה בתיאטרון קטן באוף  ברודווי  שהציג  את שיח לוחמים.  שם עמד שומר עם איש מבוגר  ואכלו כריך שמן ניו יורקי  שמן .  המבוגר העיר  בעליצות : להיכן שאני  הולך  המלחמה  הולכת  אחרי. אני שכתבתי  את  התמונה בשיח לוחמים  כתמונה  של  עצב  תהומי מצאתי  עצמי  מול  זיכרונותיי. אז באתי לבמאי למחות  והוא טען  כלפיי :זה כבר לא  שלך. אתה  כתבת  אך זה לא  שלך.  זכות  הפירוש ליוצרים  שיבואו  אחריך.

ניסיתי להבין מדוע  חשתי בסרט  כמשה  רבנו  שהתארח  בבית מדרשו של רבי  עקיבא  ולא  הבין או  אולי  כחוני  המעגל  שהתעורר  אחרי שבעים שנה  ונפגש  עם  צאצאיו שלא  הכירו בו. האם זה קרה לו ולי בגלל שהזמנים השתנו  ואולי בגלל שלא  יכול להיות שהוא  עם  אופיו ודרכו יכול להתגורר בתקופה  אחרת.

בקריאתי  את שיח לוחמים היו תקופות  שונות .   היו ימים  שפתחתי  אותו לרווחה  והיו  תקופות  שלא   רציתי  לפתוח  אותו.  כמו למשל  בתקופה שבנו  של  מי ששמר  אתי באותם ימי פרוץ  המלחמה על יד השער בעין גב כשהוא  מספר  לי  על ימיו בשואה טבע בצוללת דקר.  או  בימים שערכתי את  ספר הזיכרון  בדרכם.

לא השתתפתי בהרבה  שיחות בשיח לוחמים. באחת ראיינתי באחת האזנתי. השתתפתי   בישיבות המערכת  וקראתי חלקים רבים של  כתב  היד. בצפיית הסרט  התברר לי  כי חלק הגיע  אלי כבר מצונזר אז.

בימים שהספר  נערך הייתי מודע לכך שעצם הפיכת השיחה  לטקסט כתוב עושה לו הרבה. בשיחה  השתיקות של  הנוכחים,  התגובות  הגופניות שלהם, הצחוקים ושיחות הנלחשות בצד היו חוויה שונה    מהטקסט הכתוב. אז כבר ידענו  כי השיחות באו גם כדי לפתוח  את  הלב במקום להריץ את העט. לא חשבנו במושגים הפילוסופים של  עדיפות  התורה  שבעל פה, השיחית דיאלוגית  עולה  על  הביטוי בכתב. אמנם למדנו אצל בובר  אך לא  עד כדי  כך. גם לא  היינו מודעים למסורת השיחות הקדומה בקיבוץ. (מזכיר  האיחוד  בימים ההם  היה  אפשריים  רייזנר שידע  היטב את סיפור  השיחות הקבוצתיות וספר  הקבוצה  של  העלייה  השלישית לה  היה  שייך. )  היה לנו ברור  כי  כתיבתו של יריב  בן אהרון ושל אבא  קובנר  אינן פחות  כנות, אינן פחות  ווידוי מדברים שנאמרו בשיחה.    היינו מודעים לכך  שהלוחם החוזר מן  המלחמה לא ישב לכתוב ואולי יוכל לדבר. לספר. כך שבספר  האות  הכתובה גורלה  היה  לפרש את  המדובר.  העורכים  היו רגישים  במיוחד לקטע הזה  של  המעבר  מן המדובר לכתוב ושמרו בנאמנות   על  אותנטיות  ( למרות פרטים    שנגנזו  על ידי הצנזורה  או  על ידי  הידיעה  שהצנזורה  תצנזר.)

בסרט הפרשנות של  המילים  הנאמרות הן  התמונות הקולנועיות. פירוש  זה  הכל  כך חיוני בסרט  מהווה  עוד  קפיצה פרשנית. הרצון  להדביק  כיסוי  צילומי לטקסט  הנאמר מחייב עריכה  כפולה  שמוכרחה לשנות הרבה מהאווירה, מהטון, מהדרך. הרי  הצילומים לא  נעשו מתוך כוונה  אינטימית על ידי  החייל בקרב הם צילומי  עיתונות לרוב והטקסט  אינו  עיתונאי  כלל. הבמאים עשו עבודה מופלאה בשידוך אך התוצאה מוכרחה לשנות את האופי, את הרטוריקה. הסרט מלחמה  ושלום אינו הרומן של טולסטוי והאודיסיאה  בקולנוע לא דומה לכתוב  בהומרוס. אין זה  אומר  כי לא צריך להסריט לשנות ליצור לפרש ולשקוע  באופן  אובססיבי בטקסט קאנוני. צריך רק לאבחן ולומר  כי  יצירה  קולנועית היא  משהו  אחר. אני  מקווה  כי יהיה אפשר  אחר  כך לעבור  שוב  לקריאת הטקסט  ולהמשיך בשיחה.

אני חושב שהמתח בין  המדיום  הטלויזיוני לשיחה   מופיע  במיוחד באותם  קטעי  קריינות טלוויזיונית  אמריקאית באותם ימים. הטלוויזיה. שפה זו   היא     שפיתחה  את  המעבר בין ימי הפחד לאופוריה והציתה את שניהם. מולם עמדה היכולת לעמוד מול  החשש הכבד ולהפוך  אותו לאנרגיה המתכוננת  לרע מכל ומבקשת את  פתרון השלום.

עלינו לזכור  שחומר  הגלם  של  האופוריה הוא  הפחד שקדם לה. התוצאה של האופוריה  היתה גם אי ההקשבה  לדחיפות של  השלום וגם  אי ההכנה למלחמה .  הדיווח של  הטלוויזיה  האמריקאית על ימי ההמתנה למלחמה , על קוצר ימי  המלחמה ואחריה  הניצחון, המפה הקולנועית המסבירה לצופה מה  קרה ודברי הרהב והגסות בה  התגוננו חיילים מפני הבאות והדברים הקשים שאומר  הקריין על מחנות הפליטים אחרי  המלחמה. אומרים כי  לא  יצאנו למלחמה וממנה אותו הדבר אך ימי  הפחד והפחד בתוך הקרבות כשגם  המנצח לא יודע  אם ישוב לביתו זה מופיע בסרט אך בקימוץ גדול והבושה   מהכוח , הפיתוי  של הכוח, והנפילה הנובעת מהפעלתו מצאו את ביטויים המלא. אנחנו  רואים מלחמות רבות שהופכות למלחמות אזרחים שבהם  אין  רואים את האויב והמלחמה  הופכת לטוטאלית. לרצח.  הדבר  קרה  בכל העולם רוסים, אנגלים,  אמריקאים במלחמתם הצודקת  בתכלית מול  הנאצים ומול  היאפאנים, במלחמות  אימפריאליות לא מוצדקות בוודאי ובמלחמות בין שבטיות ופנאטיות  דתית. העברות המוסריות יוצקות שמן על השנאה שגוברת ולא נכבית עם הניצחון.  הצורך לכבות את  הפחדים  אחרי  הניצחון לא  קטן בגללו וההתגברות   עליו גדלה. ההצבעה  עליו היא מעשה  שיכול להצית להבות  רבות. הצילום  העיתונאי  הניטרלי לכאורה יכול לעורר רגשות של צורך להצדיק מעשים שלא ייעשו לא פחות מחובת האזהרה  מפניהם.

שיח לוחמים  היה תפילה  כי  הניצחון לא יוכל להפוך לרומנטיקה אם  החיילים  יספרו לעצמם ולחבריהם את מה  שעברו, אם יוכלו  לא רק לפרש  את שעברו  אלא  גם לבקר  את פוטנציאל  הרוע  הטמון  בעקב הסיטואציה  המלחמתית. אך הספר לא  היה חתום בתפישת חוסר  המוצא  אלא  בתפישת  הצורך לחפש  מוצא של אמת.  היו בין  המשתתפים  שהאמינו  כי ההרתעה  המוסרית  הפנימית וההרתעה  של  המפלה לאויב יספיקו כדי ליצור  את  השלום ולא  את  הרצון לנקמה ואת  החששות  מהשלום. דברים  כואבים  שנאמרו בשיח באו לחזק  נימה  זו .

בסרט  חסרים  היו  הקולות  המעטים  אמנם אך החשובים ביותר  של  הנשים  בספר, של הבית והעורף שחי  בעולם שונה לחלוטין ממה  שמתואר בסרט. נדמה  לי שקשה  היה למצוא  כיסוי  קולנועי לאותם פרקים מיוחדים שנאמרו  על ידי  נשים.

 

כך כתבתי למור אחרי שראיתי  את הסרט  בעמק  הירדן עם  עוד  שבעה  אנשים שברובם  היו  בני גילי והכרתי  אותם.

 

אנא  מסור  למור אחרי ליל  שימורים בעקבות  צפייה  בסרט.

באתי. ראיתי. לא  ניצחתי ולא  נוצחתי. עשית עבודה  יפה ובלתי  אפשרית.  יש הרבה  מה לומר אך הסרט  נעשה באהבה  גדולה  והיא תנצח.

זהו הסרט שלך, של  בני דורך. ואם כוונת  בני דורך לא להתייאש ולא להסתתר מאחרי אבלנו אלא לתקן בסוד  האף  על פי  כן אני מתפלל שתצליחו יותר  מאתנו שהרי  אין  אדם מתקנא אפילו בכאבו של  בנו ותלמידו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 − one =