שרה רוזנבוים תערוכה על מלח נארץ

מלח בארץ

דברי מבוא אלו נכתבו כדין וחשבון עצמי שלי בעקבות שיחה עם האמנית שרה רוזנבלום. השיחות התקיימו לפני שתצוגתה הושלמה כך שאינני יכול להעיד אלא על ההתכוונות ולא על התוצאות האחרונות ובכל זאת היתה זו חוויה מרתקת ושמחתי לנסות לרשום את התרשמויותי. אם הדברים יעזרו במשהו לצופים בעבודותיה אשמח . אני מודע לכך כי לעתים הסברים רק מסבכים . אני מקווה כי אף קורא לא יקבל את דברי אלו כהסבר מוסמך ובודאי לא כמי שרשאי לחסום את גישתו של הצופה למעשה האמנותי.

הרבה שפות המדוברות במשפחה הם קודים שונים וסותרים של גילוי וכיסוי בלשון.במשפחת רוזנבלום דברו צרפתית, ערבית, פולנית ועברית מהגרית. הקודים השונים אמנם משדרים את עושר הלשונות אך גם את קוצר הביטוי. מודעות עמוקה של הורים לשפות הרבות הממלאות את חלל הבית אמנם מארגנת סדר באי ההתמצאות, לעתים אפילו מספקת הגנה מפני גילוי סודות אך כשהיא עוברת לילדים היא משדרת מצוקה. חשש מחללי הביטוי, ידיעה כי העולם לא ניתן לקריאה באותיות , בהברות ומילים.

בדרשה נוראה שנאמרה על ידי אחד הרבנים בשואה הוא דרש את הפסוק 'נושא משך אלומותיו' כנושא כובד האלם, כובד המשא של אי האפשרות של האל לדבר עם בני האדם. השואה נראתה לרב כמצב לא רק של הסתר פני האלוהים אלא כביטוי לאלם נורא של השפה האלוהית בעולם.
המודעות לאלם ולקצרים הללו בדיבור יוצרים דחף בלתי רגיל לפריצת דרך, לשבירת מחיצות, לגילוי הנסתרות באמצעים אחרים. בגבולות הביטוי הלשוני חבויה לשון אלטרנטיבית. מן המקום הזה ניתן לנווט אל עבר זמנים אבודים, אל אופקים חדשים.

לשרה רוזנבלום הורים שבאו ממקומות שונים. כל אחד הביא למשפחה את שפתו המוגבלת באי הבנתו של בן הזוג. האבא בא מפולין אחרי השואה, האמא ממצרים, שרה פרצה את החומות באמנות. בציור, בפיסול, בעיצוב. דיסלקטיות ועצב ילדות של ילדת מהגרים כיסו על דחף לאלטרנטיבה שהתגלה באמנות הפלאסטית.

רבים מדברים על ריפוי דרך אמנות. כאמירה שאבל תובע פורקן, צעקה פוטרת מכאב. כתמי רורשך חושפים אישיות המבקשת להיחלץ ממצוקתה. אך אין האמנות תגובה בלבד. ואין היא תמיד רפואה למצוקה. לא כל כואב שלש בחומר מבריא ולא כל שמבריא זקוק לאמנות. תכלית המעשה האמנותי ומקורו באים ממקום אחר. לעתים האדם מנצל את מצוקתו כחומר ביד היוצר. היא תוכן וידויו, היא מקום המסתור שלו אך היא גם פורצת חופשית בצבע, בצורה, בחלל.

רבים מן האמנים של היום מבקשים למחות נגד הסיפור, נגד ההיסטוריה, אפילו נגד ההיסטוריה שלהם. התרפים שלהם הוסתרו. הם מבקשים את השוק של הכאן ועכשיו, את ערכיו הכלכליים את הרעב לכוח והתשוקה לאין. הם עושים זאת בהומור ובאירוניה, בקריצה למוות ולמצרך, בהעלאה מאוב של פיסות של סתמיות. מי שחי בעוצמה את המוזיאון העולמי ושוק האמנות קשה לו לשוב אל אמנות קיומית, אל הווידוי והתקווה. שרה רוזנבלום מתמודדת עם כל אלה באותנטיות רבה. היא משתמשת בכלים המודרניים כדי לעשות עמם משהו שונה. אין היא מקבצת נדבות מן השיטה השלטת.

שרה רוזנבלום יצאה מבית הוריה והגיעה לקיבוץ בנעוריה. חניכה נלהבת של תנועת נוער ולימודי אמנות. האם יש קשר בין האמנות המוצגת לבין העובדה שהיוצרת חברת קיבוץ? האם יש אמנות קיבוצית? ההתבוננות ביצירתם של ציירים חברי קיבוץ תשיב על השאלה הזו בשלילה גמורה. אין הם מסכימים בהצהרות אמנותם. הם אימצו להם הורים אומנותיים שונים ומשונים. אין סגנון ואין צבע החותמים בחותמם את היצירה. אין מקצב ואין לחן. מה יש? מאמץ לפלס דרך אותנטית, פחד עצום מהיטמעות במוסכמות . צורך עז לאישור מתמיד של יחידותו של האמן. אך גם בקשה לדיאלוג עם האחר. גם כשהאמן מקשט את חדר האוכל בציורי קיר ענקיים שאחר כך נזרקים למחסן שכוח אל וגם כאשר הוא עוסק באמנותו במקום סתרים הוא לא משחק טוב במשחק התובע ממנו להינתק מאישיותו ומקולו המיוחד. אין הוא נספג בקולקטיב. הוא מוכר , כמו שאמר א. ד. גורדון במנעד קולו היחיד בעולם. סובלנותו לא הופכת לאדישות. זו הסיבה שקשה לאתר תכונות מיוחדות ההופכות את אמנותה של שרה רוזנבלום לאמנות קיבוצית אך יש בה נכונות למסור דו'ח אנושי פתוח כמתנה לנו לצופים. יש באמנותה גשר ברור לא רק לפולחן ולמיתוס אלא גם לעבודה.

תכונות אלו של אמנים רבים בקיבוץ מעמידות אותם אל מול סיפורו של הקיבוץ, מול האידיאולוגיה שלו, בסירוב מוחלט לקבל את הערכים שגיבשו אותו בתקופת הסער והפרץ של הצלחתו ההיסטורית. זוהי תקופת הייסוד של מדינת ישראל על מערכותיה הצבאיות, המשפטיות, על התקנונים המייסדים ועל הקונפליקטים הפוליטיים המלווים אותה מבפנים ומבחוץ. תקופה זו נראית בעיני רובם, גם אם היו גיבוריה, כמקור השריפה והקושי, כחומה השקופה העוצרת אותם מלהגיע לביטוי אישי , לחגיגת הקיום האנושי. ההיסטוריה לא הגשימה את ההבטחה להוביל את המין האנושי ואת יחידיו אל עידן הגאולה . גם לא את העם היהודי. ראייה זו המתחמת את השנים לפני הקמת המדינה ואחריה כמקור לכל המאורגן והכבול, לכל הבלתי ספונטאני והשוחק את היוצרים איננה אמיתית מבחינה היסטורית . לפחות למי שקורא את המסמכים הבלתי רשמיים של הדור, אך אין היא עניין סתמי. אין לזלזל בה כי היא צילום אותנטי של החששות של הדור הנוכחי.

שרה רוזנבלום לא הולכת בדרך זו של שלילה היסטורית של ההיסטוריה היא מנסה לשוב אל כמה יסודות מיתולוגיים ואוטוביוגרפיים. ההיסטוריה משחקת בהם רק כתפאורה . (אם אבא של שרה שולח אותה בילדותה לקנות חתיכות סבון כביסה עטורות בחתימות עממיות, הוא עושה זאת כפליט שואה שלמד בשעות הנוראות ההן כי הסבון הוא מצרך חיוני ועשוי להעלם. אם יש סבון – יש תקווה). האמנית לא מעלה תמונות מהחיזיון ההיסטורי הגדול אלא את השתקפותו בפרט האוטוביוגרפי, באוסף הסבונים שהיא עזרה לאביה לאסוף. לא מוצגת בתערוכה תמונת השואה אלא דיוקן אדם החי עם זיכרונותיה ומגדל את ילדיו לאור צילה הכבד. כיצד יציל אותם מול האימה?

פרמקון אמרו היוונים וחזרו אחריהם החדשים בהדגישם כי זוהי כל תרופה: מעט ממנה מרפא . הרבה – מסוכן.

הסמל התנכ'י לצורך לשכוח הוא אשת לוט שצוותה לא להתבונן בסדום המוכה ברעש והופכת לנציב של מלח. בתערוכתה של שרה רוזנבאום המלח הנחצב הוא ההזדמנות להיזכר. בו היא מטביעה את רשמי ילדותה.

מלח הארץ הוא ביטוי ישראלי המבטא יחס לאליטה משרתת שעמדה במרכז העשייה במדינה בדרך ובמלחמת העצמאות. מקורו של הביטוי הוא דווקא נוצרי. מלח הארץ כונו תלמידי ישו בברית החדשה. הוא הקומץ הנבחר שעושה את האנושות לאחרת. דמות צעירה של חבורה שהיתה מסוגלת להאמין בעת שכולם חיו בהכחשה ובשקר. התוצאות של האמונה הנוצרית במלח הארץ לא היתה תמיד מבורכת, במיוחד לא ליהודים. לא ברור מי הכניס את הביטוי לעברית הארץ ישראלית . אך ברור כי המלח היה לסמל עמוק. עמו היו מקבלים את האורח לשלום. מלח ולחם היו מקריבים לאל. המלח היה סמל של תמצית. גרגר המלח עשה הרבה . לא בכיכרות ולא בגושים.

ששרה רוזנבלום לא מהססת לפסל בגושי מלח גדולים. כמי שמכיר את ים המלח בגושיו, את נקיקי המלח הגדולים בארץ היא יודעת כי לא תמיד המלחייה היא הסיפור. לא תמיד מדברים על קומץ או על גרגיר.

המיתוס המיוחד שהגיע אלינו מקבלת האר'י דרך אחד מתלמידיו נוגע באופן מיוחד בניסיונה של שרה רוזנבלום לפסל במלח. עד כמה שידוע לי לא היתה האמנית מודעת למיתוס הנועז. אך הוא נוגע לסיפור של יצירה במלח עד כדי כך שראיתי לנכון לסכם בו את שיחותי עם האמנית .

לפי המיתוס הלוריאני העולם לא היה יכול להיברא משום שלא היה מקום פנוי מהאלוהות האינסופית. הרי העולם הנברא איננו זהה לאלוהים.הוא מוגבל, יודע מוות וכיעור. כדי לברוא עולם כזה היה תהליך שנקרא צמצום. מה שאפשר אותו הוא גרגר של מלח שהיה מפוזר על פני המים הרבים , האוקינוס האינסופי של ההוויה האלוהית. בתוך האלוהות האינסופית היה מפוזר האין, הבלתי אלוהי, כקורטוב של מלח המפוזר על פני הימים . כדי ליצור את העולם רוכז קורטוב המלח למקום אחד. זהו החלל הריק בתוכו ניתן היה לברוא את העולמות. הנסיגה של האלוהות אל תוך עצמה כדי לפנות את החלל בו ייברא העולם היא ריכוז קורטוב המלח . היצירה הראשונה היא יצירת המקום ליצירה. אין היא עדיין יצירה אלא רק אפשרות ליצירה. עתה ישלח האל קרן אור אל תוך החלל הריק שיבנה את העולמות. בריאה זו אינה פשוטה . גם היא משברית כמעשה ריכוז קורטוב המלח הבונה את האין. היחסים הבונים את העולמות מורכבים מכוחות של אין ושל יש. והרי כך יוצרת שרה רוזנבלום את יצירתה : על ידי חציבת המלח, על ידי פינוי מקום לזיכרון המנצח על ידי שהופך למעשה אמנותי.

האם לפנינו מעשה של געגוע נוסטלגי? לדעתי לא. געגוע כזה הנקרא על ידי הסופר הצרפתי 'עצלות הלב' , אותו מוחק מלאכותי של הפצעים והכאבים . געגוע כזה שולח אותנו בלי הרף אל חגיגה שלא התקיימה מעולם. אל ילדות שלכאורה לא ידעה את החולשה ואת האימה, את המאמץ המתמיד לשלוח אל העולם את משאלות הלב ולקבל חזרה משק של עורבים . הרבה נקודות של אור בילדות אך איכותן צומחת דווקא מן הפצע, הכאב וההתגברות, מהתום המורד במה שנראה כמחסום בלתי עביר. נקודות אלו יודעות את קסם הדיאלוג הפורץ את המחסום של הבדידות והגורל למרות שיודעת גם את נדירותו. יודעת עד כמה ההגנה על החיים תובעת דאגה ואחריות . עד כמה היא צריכה גם את השמחה והלחן, את הכבוד ההדדי וההומור כדי לא להפוך לחמיצות פנים. ואלטר בנימין קרא לכך הגעגועים אל העתיד
והם דווקא עולים חזק מפסלי המלח של שרה רוזנבלום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

two + three =