הכלכלה הקיבוצית של היום מבוססת על התעשייה. התעשייה בקיבוץ מהווה כ11% מהתעשייה במדינת ישראל. היא כוללת למעלה ממאתים חמישים מפעלים ומפעלים אזוריים המעסיקים כ46 אלף איש. חשיבותה של התעשייה הקיבוצית לאזורים הפריפריאלים במדינה גורלית.
אופייה של התעשייה הקיבוצית של היום מורכב. חלק מהמפעלים הם מפעלים של הקיבוץ בתוך השטח של הקיבוץ . חלק הם מפעלים השייכים לקיבוץ ולשותפים, חלק מהם נסחרים בבורסה וחלק פועלים בשטח הקיבוץ אין הם בבעלותו. רק כרבע מהעובדים במפעלים הקיבוציים הם חברי קיבוץ . מורכבותה של התעשייה הקיבוצית נולדה מתוך התפתחותה , משבריה ,רצונה להרחבת פעילותה ולהעסקה רחבה של עובדים. התעשייה בקיבוץ ברובה הגדול תעשייה מסורתית אך היא מאד מפותחת מבחינה טכנולוגית. הענפים הגדולים של התעשייה הקיבוצית הם פלסטיקה ותעשיית המזון .
איך קרה שחברה שהצהירה על עצמה כחברה המאמינה בעבודה החקלאית עשתה את המהפכה התעשייתית בהיקף כזה ? כיצד לא קרה הדבר במושב שהיה צורת החיים החקלאית המקבילה ?
מייסדי הקיבוץ וגלי החלוצים שבאו בעקבותיהם ביקשו לבנות כפר עברי. עבור רובם משמעות הדבר היה חיים חקלאים. לרובם הפיתוח התעשייתי היה זר. על יד הענפים החקלאיים הוקמו ענפי עזר, ענפי מלאכה. ענפים אלו הפכו בחלקם ברבות השנים להתחלות של תעשייה. בתוך התנועה הקיבוצית רווחו דעות שונות על פני החברה העתידית . הם הושפעו מתפישות סוציאליסטיות שהעמידו במרכזן את הפועל בתעשייה , את הפרולטריון. היו קיבוצים שחשבו על קואופרטיבים עירוניים ועל שינוי העיר מבפנים. תפישות אלו עודדו את המחשבה והמעשה של חברי הקיבוץ להתפתח בכיוון התעשייתי.
בשנות השלושים כשיהודים רבים חיפשו מחסה בארץ ישראל תחת האיום ההולך וגובר של הנאצים באירופה היו קיבוצים שעודדו יבוא הון וידע לקיבוצים. בעזרתם הוקמו בתי חרושת בשותפות שהיו למפעלים בבעלות התנועה הקיבוצית . הצורך בשיווק משותף ובעיבוד משותף של התוצרת החקלאית עודד יצירת מערכות תעשיות באזורים השונים.
בשנות מלחמת העולם השנייה הצבא הבריטי נזקק למוצרים רבים אז הוקמה בקיבוצים רשת של בתי חרושת לשימורים. אחרי קום המדינה היה יבוא הון לפיתוח, הוא עודד את הקיבוצים להמשיך ולפתח תעשייה. בואה של העלייה ההמונית בשנות החמישים לאזורים השונים הניעה את הקיבוצים ליזום הקמת תעשיות אזוריות שבהן לא יצטרך הקיבוץ לעמוד בפני הדילמה של העסקה וניצול של פועלים. הרווחים נוצלו לפיתוח נוסף. הדילמה לא נפתרה ונוצר מתח בין הקיבוצים לבין העולים החדשים שעבדו במפעלים.
בשנות הששים החלה התפתחות מהירה למדי של התעשייה הקיבוצית . חקלאים שהתבגרו והבינו כי הם צריכים לבנות לעצמם ענפים חדשים ולפנות את העבודה בענפים החקלאיים לבניהם חיפשו דרך התעשייה תעסוקה אלטרנטיבית. השותפות שבין ידע חקלאי ועבודה חקלאית בענפי החקלאות עודד יצירת חקלאות מתועשת ותעשייה המלווה את החקלאות. הקיבוץ היה פתוח להתפתחות זו.
במשך כל השנים התעשייה הקיבוצית נעה בין הסתגלות לתרבות החיים של התעשייה במקומות אחרים. לבין הרצון ליצור יחסי עבודה וקשר חברי שונה מאשר בתעשיות אחרות המושתתות על היררכיה, על קנה מידה של רווחיות בלבד ועל פער חברתי, לבין הצורך להקים תעשייה שתוכל להשתלב בחיי הכלכלה בארץ ולהעניק ביטחון כלכלי לחברי הקיבוץ וליצירתו החברתית , תרבותית, חינוכית. הקיבוצים העניקו זה לזה ערבות הדדית כלכלית שהגבירה את ביטחונם של מוסדות פיננסים בקיבוץ אך הכלכלה הקיבוצית היתה מכוונת הקיבוץ לייצור ולא להון. באמצע שנות השמונים , לנוכח השינוי הפוליטי כלכלי , והניסיון לעצור את אינפלציה הגואה התעשייה בקיבוץ עברה משבר שאיים על קיומה כמו על קיום הקיבוץ בכלל. התעשייה הקיבוצית היתה חלק ממשק הפועלים בארץ והוא קרס לחלוטין. במשך השנים התעשייה הקיבוצית התגברה על המשבר אך מחיריו היו קשים.
התעשייה הקיבוצית עומדת בפני הדילמה האם תוך כדי המשך צמיחתה היא תחפש את ייחודה בפיתוח אחריות אקולוגית, תפישה טכנולוגית אחראית המודעת לסכנות העומדות בפני הטבע? האם תתקן ברוח הקיבוץ את מערכת היחסים בין עובדים על בסיס של הגברת שוויון ערך האדם והגברת השותפות והאחריות ההדדית? האם תדע להיות חלק ממערך קהילתי היודע לפתח תרבות משותפת ופתוחה. האם תגביר את הניסיון הקואופרטיבי ואת ערך העבודה. התעשייה בקיבוץ השיתופי מקפידה שלא ליצור שכר דיפרנציאלי בין חברי הקיבוץ הפועלים בה, בקיבוץ המתחדש משתדלים להקפיד על מיסוי שיבטיח ערבות הדדית.