הולכת לקיבוץ \ אביבה זמיר

ספרה הקטן של אביבה זמיר 'הולכת לקיבוץ' הוא ספר מאיר עיניים.
אביה של אביבה זמיר היה בן של מהגר יהודי מליטא שהגיע ללונדון. הוא התחנך באנגליה , העריץ אותה והרגיש כי גם בשמה הוא עולה ארצה כציוני. בעצת וייצמן הוא הופך לפקיד בממשלת המנדט ומוצא עצמו כראש מחלקת העלייה של ממשלת ארץ ישראל הבריטי בשעותיה המכוערות ביותר. יהודי הממונה על סגירת השערים של ארץ ישראל . הוא התבקש על ידי המוסדות הלאומיים של היישוב להישאר בתפקידו כדי לפרש את הגזרות בדרך מקילה שתאפשר להעלות הכי הרבה עולים במסגרת חוקית . אל מול ביתה של הנערה הפטריוטית מתארגנות הפגנות נגד המחלקה שאביה מנהל. אחיה של אביבה מורד ומבקש להיות איש ההגנה אך נדחק ממנה מטעמים של פוליטיקה גבוהה המבקשת להגן על מעמדו של האבא . הבן שלא יודע את סיבת הרחקתו מפעילויות ההגנה מצטרף לאצ'ל…
אביבה זמיר הולכת בנתיב של תנועת הנוער ומגיעה לחבורה העומדת להקים קיבוץ . גם כשהיא מזדהה עם הרעיון היא לא עושה לעצמה הנחות , מהרהרת ללא קץ על מקומה ועל חייה, מסרבת לכבות את תודעתה ואת אהבתה. שומרת על חירותה. ההליכה לקיבוץ לא מתרחשת בהארה, בקולות וברקים של התגלות אלא בעבודה קשה של האישיות הנתקלת בבעיות רבות . כצעירה היא פועלת בימים דרמטיים במיוחד. מאמינה בלי לחטט תיאולוגית בגילוי שהיא מגלה שעיקרו הוא גילוי של אנשים בדרך, של חבורה.
כאישה צעירה היא מוצאת את עצמה בשליחות באנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה, היא מגיעה להיות אלחוטאית הסודות המעבירה מסרים בין הארץ ללונדון . היא ממלאת את שליחותה בנאמנות.אך כרגיל אצלה במשך כל חייה היא משלבת בשליחותה חינוך. היא מתחילה דרך ארוכה של עבודה כמחנכת הפתוחה לפסיכולוגיה.נוגעת בייעודה בלונדון היא עובדת עבודה בצוות של אנה פרויד חלוצת הפסיכולוגיה לילד . היא פועלת עם 80 ילדים מגילים צעירים בנסיבות המלחמה. כאן יקום מוסד חלוצי לפיתוח טיפול פסיכואנאליטי בילדים. אביבה זמיר מתקבלת כעוזרת לאנה פרויד כי היא חברת קיבוץ. אנה פרויד תבקר בארץ ותהיה בעלת השפעה על החינוך בקיבוץ.
כשאביבה זמיר שבה לקיבוץ הוא נמצא ברחובות נתון למפעל סודי תת קרקעי ליצירת נשק.להגנה. מה שנקרא 'מכון אילון' למרות שהיא יודעת את הסוד הרוחש מתחת לאדמה היא לא מהפועלות במפעל התת קרקעי היא מחנכת בגני הילדים של הקיבוץ על פני האדמה.
חבריה לוחמים במלחמת העצמאות.פצע נפילתם מלווה אותה. היא תישאר אשת החינוך המשותף ונאמנה לשיטתו אך כואבת את כאבה כאם בלינה המשותפת.
האוטוביוגרפיה הקצרה כתובה ללא יומרות, ללא ווידויים מפוצצים, אך לא מסתירה דבר. יודעת את אמנות הרקמה של שאלות ותשובות. מוצאת דרכים בהן ללכת בנתיבי מפעל שלא ינעלו אותה אלא יפתחו לה שערים . יש בו צלילות, צניעות והכרת הערך של הדרך שעברה. כאן ניתן לראות כי לעתים העדר היומרה רק מדגיש את יופי ההרפתקה ואת הפתיחות הנפשית .
היא משרטטת רקמה עדינה של אנשים הערים לדורם, דור של המלחמות הגדולות והעימותים הקטנים, דור בו ערכים שונים מתכתשים זה עם זה ומבקשים לשווא השלמה. טוב להיווכח שיש הפועלים להיענות לקריאותיו של דור קשה אך שומרים באינסטינקט שהמבחנים החשובים לא יטרפו אותם ולא יהפכו אותם לסוגדי קרבן. . .

מוקי צור