אושפיזין

כאן אל מול קסם ים כנרת תבנה שלומית סוכת שלום. בימים שנדדו מדי שנה להיכל, לבית המקדש, הקפידו אבותינו דווקא לגור בסוכות . הם לא שכחו כי בית המקדש המהודר היה פעם אוהל של נודדים. מיתרי הנודדים ליוו את ההליכה השמחה והקלה.וגם אנו נשיר לסוכה ולקסם המקום.

חג הסוכות הוא חג האורחים. כמי שנודד במדבר התחייבו הנודדים לתת בית לכל מי שלא הכירו. לכל אורח הזקוק למים צלולים , לסעודה מחזקת את הלב, למנוחה במסעו ולביטחון מרודפיו. עוד לפני יציאת מצרים היו אבותינו הרועים הנודדים מחויבים להכנסת אורחים . המבחן הגדול היה קבלת הזרים, הלא ידועים. הנודד שלא ידוע מיהו ומאין בא. הסיפורים מספרים כי לעתים הזר, העייף אינו מי שהוא נראה: הוא יכול להיות מלאך אלוהים, להיות איש בשורה ולהתגלות כאחד מאבותינו. מכאן התגלגל אלינו רעיון האושפיזין. כל סוכה היא סוכה מארחת.

ומי תארח הסוכה על הדשא? הסוכה העין גבית, מתחת לדקלים מול ים כנרת ? את אורחינו היקרים, את תושבינו , את ילדינו ואת החברים שלעתים זקוקים להתארח כדי ליצור קשר וחום בין הקרובים והרחוקים בחצר הקיבוצית.

מה ראוי לעשות עם אורחים? לתת הרגשה טובה ולספר סיפורים. כל אחד מניסיונו, ממסעותיו, במדבר וביבשות הרחוקות והקרובות. כל מי שנוסע לארצות רחוקות יודע כי הוא יחזור לספר את סיפורו בסוכה הפרוצה אל הכוכבים והים הקרובים אל ביתו.לפעמים עם צילומים דיגיטלים , לעתים במילים בוערות.

ובערב הזה לא נשב מול במה ונחכה להופעה הגדולה מן החיים.אורחינו ילדינו וחברינו יתארחו בסוכות, ישמעו וישמיעו מסיפוריהם ויקבלו מזכרות למסעם הבא.וכאשר נחזור לבתי הבטון, לא נשכח להשאיר את הדלת פתוחה לאורחים קרובים ורחוקים.