אחריות ודיאלוג

לוינס ובובר. שני קטבים של הגות יהודית, של הגות כללית

בובר יוצא ממלחמת העולם הראשונה כמו רוזנצווייג
לוינס ממלחמת העולם השניה.

האחד שהטיף למלחמה וגילה כי טעה, כי חטא.
השני השתתף במלחמה וידע כי היא מלחמה מוצדקת.

ה אחד עשה את דרכו מן המיסטיקה אל הדיאלוג הבינאנושי
השני ביקש את דרכו מן האכסיסטנציאליזם של היידיגר אל תגלית פילוסופית פורה : אל התפישה של האחריות.
הראשון הגיע מתפישה של ניכור אל תחושה של אובדן בית ויתמות של בני דורו לתפישה של דיאלוג היוצר קשר בין אנשים ומתגבר על הדיכאון המשתק של האגואיזם .
השני חושש כי הדיאלוג והתקווה שהוא מעורר ליחד איננו אלא המשך של חיפוש הזהות שהיא החיפוש אחרי מחיקת האחר ושקיעה באותה תחושת אגואיזם בשניים. הוא מעורר את השאלה של הזהות המפרידה בין האנשים שיכולה גם להביא לאובדן תחושת האחריות.
האחד טוען לדיאלוג כמנוף לחילוץ האדם מבדידותו הקיומית השני חושש כי הדיאלוג מבטיח אושר מדומה. סוגר את היחידים בבועה.

הגדרתו של אבא את לוינס אני לא מבין אותו אך הוא איש טוב. לגבי בובר הוא לא בטוח. אך גם את יצירתו אין הוא קורא. לא אמירה סתמית

גרשום שלום קורא ללוינס הליטבאק. ומתכוון לכך שהוא כמו שרוזנצוויג הגדיר את הציונות בביקורת הם מאושרים כך הוא כליטבאק חושש מפני האושר. מפני אובדן הביקורתיות, אובדן היכולת לקרוא עד כמה ביצירתנו אנו רואים לנגד איננו את זולתנו. עד כמה האדם יוצר כדי להיפגש.

השאלה מדוע לוינס מקדיש את חייו לזהות היהודית בעוד הוא מתנגד לזהות ובעד תפישה של אחריות.
כאן אנחנו מגיעים לפירושים התלמודיים שלו.
מדוע הוא מרבה לפרש את התלמוד לא כי הוא רוצה להגיע לשיטה המרוחקת והקרה . הוא לא מבקש להראות כי לכל יש פתרון בהלכה. הוא מבקש להראות כי יש קדימה להתנסות האנושית. לפרטים האנושיים המכרסמים בביטחון ומצביעים על הדרך. התלמוד גם מרוחק מספיק מסמכותה של ההתגלות אין אפשרות להסתתר מאחוריה. ההתגלות היא של האדם, של פרצופו, של ההכרה במעשה ובמחווה שלו כלפי אחרים. אפילו מתחת לשמיכה, כשהאדם מצוי עם עצמו הוא מכוון לחריגה מעצמו. הוא קורא לזולתו. הוא מכיר באינסוף הטמון בכל פרצוף אנושי. עליו לגלות אותו לגלות את האפשרות הטמונה בו לאתגר אתי, למחויבות אנושית.

הדיאלךוג יומר בובר הוא הפיצוי והכיוון הוא הורדת המסיכה.