אידה

כשהייתה צעירה בכל רוח שרקיה היתה אידה אומרת כי אין היא יודעת אם תוכל לשרוד . אך אנו ראינו אותה יושבת על הספסל מול הכנרת שכה אהבה, מופלגת בימים וצעירה בשכלה שלא נכבה אף פעם, לא נכנעת לצלקותיה, שופעת חמימות ואומרת תודה לכל אוהביה, ששמרו עליה מכל משמר. הנה היא ממשיכה לרכב על הקלנועית , עצמאית בשטח וגם כאשר התגלגלה אל השיח הגדול לא וויתרה, המשיכה לנסוע. כך שמרה על עצמאותה הרוחנית והפיסית גם אם הכאבים היו גדולים והגוף התמרד . אותות חיוניותה באו ממקום אחר.
אידה היתה בת למשפחה מסורתית . אחד מאחיה היה ציוני שביקש את ניו יורק ולא הגיע אליה, אחד מאחיה היה איש אגודת ישראל שביקש להתמיד בתפילותיו בלטביה, אחד מאחיה היה קומוניסט שבער באש המהפכה. כולם ניספו בימים הארורים ההם. אידה הייתה חניכה אדוקה לתנועת נצ'ח , הייתה בהכשרה חקלאית חלתה וחזרה חלשה לביתה , היא עברה להכשרה עירונית ושם נבחרה לעלות למשק הפועלות ליד עפולה.בכל מקום התגלתה כפועלת. ממשק הפועלות משם הגיעה לחצר כנרת ולבתלם, קבוצת מייסדי עין גב. אחרונה היא בין חברינו שעלו על הקרקע בעין גב ב1937 . מותה של אידה היא סיום של דרך ארוכה.
התלם של אידה היה הארוך ביותר הוא לא טושטש לעולם על ידי רוח הזמן או על ידי עצלנותנו שלנו הממשיכים. החיים היו לצידה של אידה . בסיקול האבנים בימי הכשרת הקרקע, בקטיף החצילים השורט ללא רחמים, במכנסים הארוכים ובכילה שהיתה צריכה להגן על הפנים מפני הברחש, בימי ים המלח הקשים מנשוא (לשם נאלצה לנסוע כי שאר החברות שנבחרו על ידי האסיפה לעבוד בעבודה הקשה איימו שאם יטילו זאת עליהן הן תעזובנה את הקיבוץ) . אך לא רק בקושי של העבודה עמדה אלא גם בבושות שהעבודה הטילה עליה כמו לעבוד כעוזרת בית בבית של אשה מפוקפקת בטבריה, שם התנזרה מלאכול ולשתות עד שבעלי התפקידים בקיבוץ ראו במצוקתה ושחררו אותה מן העול המביך. מסירותה יוצאת הדופן לעבודה הכתירה אותה לא פעם כסדרנית עבודה. היא טיפלה בבגדי הקיבוץ ובמטבח, עבדה בחקלאות ובתעשייה ב'טרית'. עשרים שנה עבדה במסעדה . כל זית שיצא מתחת ידה או עינה במטבח המסעדה עמד בדיוק במרכזו של החומוס . על הסדר בעבודת הקיבוץ לא תמיד היה אפשר לסמוך לא בגלל אי הסדר של אידה אלא משום שענייני הקיבוץ היו כרוח פרצים . אך על הדוגמה האישית של אידה ניתן היה לסמוך… נדמה לי כי אפילו בן גוריון יכול היה לסמוך על אידה כי מעולם לא שברה היא את אמונתה בו.
במלחמת העצמאות היא נשארה בקיבוץ כדי להלחם על הבית. היא היתה בין העולים לסוסיתא בגל השני .
כמו שאמרה 'לא ידענו לקחת , רק לתת' ובכל זאת תמיד האמינה בקידום רמת החיים וביכולת להסתגל לשינויים.
נישואיה ונאמנותה לבעלה השני אורי , האינטלקטואל והשליח גילו שוב את נאמנותה ואת חריצותה.
עוד לפני שבועיים כשבאה לנחם את משפחת בלום זכרה בחדות את ימיה בהכשרה הרחוקה בימי נעוריה , את רייקה חברתה הטובה שנספתה במחלה . בת תשעים ושמונה היתה נכונה להעביר את הסודות מהחדר שהיה בחידוד ובחכמה של אשה שלא שבעה את הימים.
היא ביקשה לדעת הכל, להודות על הכל, ולסדר את הכל כי ידעה כי העולם לא נשאר כשהיה אחרי שעבדה בו בעשר אצבעותיה ובנתה בו בית לחברים וצעירים שלא הכירה. היא היתה גאה בעשייתה וענווה לגבי תפקידה ולגבי אמונותיה.

בשנים האחרונות ליוו אותה בנאמנות אנשי הצוות הרפואי, אנשי בית הקשיש, רחלי, בני המשפחה , אלי ובמיוחד אירנה . לכולם היא היתה אסירת תודות אך גם הם לה כי היא בישדה להם ללא הרף כי החיים עשויים להיות חיים של טעם ומשמעות.

גרעין המייסדים של עין גב ציפה לאידה בעולם שכולו טוב כי הרי גם שם יש לסדר את העבודה.