מאה שנים לקיבוץ ובו סיפור , האם סיפור משנה? של חיי האמנות היהודית ישראלית.

האם קיימת אמנות כזו ? דומה כי יש להדגיש כי זהו אתגר ולא עובדה. עם כל עושרה של האמנות הולך ומתברר כי הפעילות האמנותית כולה למרות הישגיה ומוצגיה נותרה אתגר המענה עצמו לדעת על זהותו ודרכו. השאלה הגדולה היא האם האתגר הזה פורה ובאיזה מידה הוא פורה.

בדור מייסדי הקיבוץ היה וויכוח שבא מן הספרות הרוסית. מצד אחד חשדנות כלפי אמנות תלושה מן המאבק החברתי, המסתופפת בהררי אל, לפי אימרת אחד החלוצים. היה הבוז של התנועה המהפכנית הרוסית בשלב הניהיליסטי שלה נגד הליברליזם המתנשא מצד אחד והתלוש מצד שני.

מצד שני היתה סיסמתו של דוסטוייבסקי שהיופי יציל את העולם.תפישה שהניסיון האמנותי יוכל לקדם גאולה מוסרית. מצד אחד רבים מהחלוצים נאחזו באמונתו המאוחרת של טולסטוי כי במדף יצירתו ישכנו גם הספרים שכתב וגם המגפיים שבנה. מה שהוקם בעבודה יאתגר את כל יצירתו האמנותית . על יד מגפיו עמדה דמותן של נטשה ואנה קרנינה שתפשו את הדמיון הרומנטי של חלוצים רבים באי כניעתן לקונפורמיות האצילה ( שתורגמה אחר כך כצביעות הבורגנית).

המתח הזה בין המגפיים ונטשה , בין סונטת קרויצר למוסר הועתק אל האתוס החלוצי והוא הידוע מכל סיפורי המתח בין האמנים לבין הקיבוץ.

דמותו של האמן הקיבוצי עוצב על פי אותו אמן הסוחב על גבו את הלבנים לבניין כשהוא הולך למעשה לצייר בחשאי. זו הדילמה הידועה של הכינורות בתנועה הקיבוצית. מי שהיה מנגן על כינורו בהפסקות מהעבודה ועמד בפני הדילמה הקלאסית מה לרפא קודם את יבלות החוצב בשרשי האצבעות או את יבלות של קצות האצבעות בהן ניגן בכינור.

חיים אתר מייסד המשכן לאמנות בעין חרוד הביא את דוגמתו של ואן גוך שהתנגש עם כל העולם כדי לזכות בזכות ליצור. לדידו הוא היה המופת לחלוץ האמן.

ההתייחסות לאמן בצד הארגוני חברתי התמקדה בכמה עניינים : במה יעסוק האמן האם בקישוט חדר האוכל ובעיטור הגדות של פסח, יצייר על המדרכות והמקלטים בקיבוץ , יקים פסלים בכיכרות וליד חדר האוכל או יתמקד ביצירתו האישית שתנוד בתערוכות בקצווי עולם.

חיים אתר ודוד נבות אמני עין חרוד , עבדו במאפייה של עין חרוד , עבודה שאפשרה להם פנאי ליצירה . הם הונצחו בזיכרון בריקוד לילה פרוע במאפייה שביטא את צימאונם הגדול.

דוד נבות שהתגלגל לדגניה חמורת הסבר עבד בסטודיו שלו בשנות החמישים. אחד מהחברים התבקש לברר 'מה הוא עושה שם בסטודיו'. שהרי בטוח שהוא מתבטל מעבודה.
החבר הצעיר מצא אותו בצריף לא חורש ולא זורע ושאל
-אז מה אתה עושה ?
-אני מחפש את הצבעים ענה לו הצייר
– הם פה על הריצפה ענה לו בנימת ניצחון נציגו של סדרן העבודה וסיכם במילים אלו את דעת הקהל.
אחרי הרבה שנים סיפר את הסיפור והוא נבוך ואשם. אך הצייר בדגניה כבר לא היה.

אולם שאלת האמנות בקיבוץ איננה רק השאלה של סידור עבודה, ימי יצירה, מי משלם את החומרים ומי מקבל את התגמולים. יש שאלות של מה אומרים האמנים . מהו יחס הקהל. האם יש בכלל אמנות מיוחדת לקיבוץ. כיצד משתנים הנושאים, האם הקיבוץ הוא שדה המראה או שדה נחיתה . איזה מין עבודות נוצרות ובאיזה תקופה.

אנסה לעמוד קצת על המתחים והמגמות כשכמובן אבחר כמה מהן והרי אני עצמי אינני איש אמנות אלא יותר איש של תולדות ועל כן הנוכחים כאן יוכלו להוסיף, לתקן, למחות.

נתחיל בפרט חשוב. את בתי הספר של משכילי ארץ ישראל עיצבו בדרך כלל כמקדשים. אנשי התרבות האמינו כי ההשכלה היא האור ועל כן היא המקדש התרבותי הראוי. סמל לקשר בין ההשכלה לבניין היו החלונות הגדולים. חלונות גדולים היו בבתי הספר המשכיליים : הם היו לסמל האור. תאורת השמש היתה משהו סמלי וחשוב כדי להודיע כי את שמש התבונה יקבלו כל תלמידינו. אמונה זו באור הביאה עמה המון חום לכיתות הלא ממוזגות של ארץ ישראל. ההשכלה הביאה לטיגונם של המשכילים.

ארץ ישראל היתה סמל של אור נכסף. כמו שאמני צפון אירופה חלמו על השמש הים תיכונית כך חלוצי אירופה הקרה חיפשו בארץ את השמש. אך אריה אלוואיל ראש קבוצת ביתניה עילית שלימים היה צייר ידוע בארץ ומורה לציירים עזב את הקיבוץ אך שמר על ארץ ישראליות קנאית. והוא סיפר כי הוא מצייר בארץ רק בשעות המוקדמות של הבוקר. 'כשהשמש עולה אי אפשר לצייר -= הבדים נשרפים.' ובזה אמר ארץ ישראל והשמש שבה שורפות. מסוכנות. אור התבונה יכול להיות מסוכן. חיים אתר הצייר של עין חרוד ומייסד המשכן לאמנות טען כי הוא לא זקוק לשמש הישראלית הוא מעדיף את השמש הסלאבית ובכך אמר כנעני אני לא. משהו מאור ילדותי בגולה אני רוצה לשמר גם בהוויה של הקיבוץ המהפכני. הוא קרא להבאת משהו מהעבר הבלתי כנעני והייעוד האוניברסאלי : אמנות קיבוצית צריכה להיפגש עם האמנות האוניברסאלית מצד אחד ועם האמנות של היהודים. כך בנוי היה האוסף הראשוני של עין חרוד. מי שיכול לבא בכלל אמנינו הוא מי ששואב משני המקורות הללו.

אל מול תפישת האור הדחוי היתה התפישה המקומית של האמנות. המעיזה לאור. הם הדגישו את חזיונות המקום כמאירים את תאורת התבונה הנכספת כשהיא מתמזגת עם מהפכת המקום ועם סיפור חידוש האדם. האמנות כמשדרת את המסר העולמי גרידא נתפשה כתלושה, כבלתי מתמודדת עם העצמיות של הקהל. היא פרי של תפישה אוניברסאלית שלמעשה איננה אלא כניעה לכל הבלתי אותנטי המיובא מבחוץ. התפישה של המרד הארץ ישראלי המבקש ליצור קשר בין האמנים החדשים לבין השחרור מהעול המעונן של אירופה האפורה. לקרוא לשמים הכחולים של המזרח התיכון, אוריינטאליזם של עובדים ולא של מתגעגעים או כובשים. אולם תפישה זאת העלתה את רוח הרפאים של הוויכוח על החשיבות של צל המציאות ומה עושים עמה . האם ניתן להפעיל מולה מנורת ריפוי מלאכותית כפי שהיתה נהוגה בימים ההם שתשפיע אור כחול משוחרר מכוויות ועיוורון חושים לגבי המתרחש.

בעיה נוספת עמה התמודדה האמנות בקיבוץ היתה השאלה של הקהל. מי הוא הקהל שלה. האם הוא קהל שוחרי האמנות בעולם ואז היא תיאסר בתוך מעגל של יחסי ציבור, תאורת יתר, הרבה מגאפונים וקשרים עולמיים. תפישה זו הרואה בקהל שוחרי האמנות בעולם קהל אליו יש לדבר למרות שאיננו מכירים אותו והוא איננו מהווה קהל של פנים אל פנים.

כששאלו את שמואל מסטצ'קין אחד מגדולי המתכננים של הקיבוץ מה צריך להיות הגודל של הדשא הגדול המתוכנן על יד כל חדר האוכל השיב : הוא צריך להיות בגודל שכזה שהעומדים בקצוותיו יוכלו לזהות איש את רעהו. בדיוק להיפך מכיכרות המושתתים על עיקרון של המונים צובאים הזרים איש לרעהו. כך השאלה של האמן בקיבוץ היא השאלה של קהלו. האם האמנות מהקיבוץ זרה לחבריו ומבחנו בגלריה בעיר זרה. האם הוא נבחן ביכולתו להגיע ללבבות מבקרי האמנות בקוסטה ריקה או ניו יורק או לחברים בבית. מה הם מעשי הכניעה שהוא ייאלץ לעשות כדי להגיע למטרתו. היו אמנים קיצוניים כמו טושק שבחן את אמנותו רק דרך הדיאלוג שלו עם חבריו בקיבוץ ולא ביקש להופיע בתערוכות. את אמנותו הקדיש למפעלי תרבות וקישוט בקרב קהילתו. מתוך תפישה שהיכולת והרצון שלו להשפיע על פני העולם הרחב עובר דרך הקטדרלה המוקמת בידי הרבים שאינם מבקשים לעצמם כבוד או תואר של גאון רומנטי אלא יצירה שתשפיע דרך האינטגרציה של תחומי העבודה, החברה והאמנות. אמני קיבוץ אחרים ביקשו דווקא את האוניברסאליזם את הראייה הרחבה מתוך תפישה כי היא צריכה להשפיע ולהגיע אל ציבור החברים דווקא משום שהיא לא נכנעת, איננה קונפורמית עם הווית הקהילה . אביטל גבע כאמן קיבוצי הביע חשש כי המסגרת של האמנות המאורגנת פשטה את הרגל ויש להביא את העשייה היצירתית למחוזות חדשים .אין להיכנע ליומרותיה הרטוריות. יש לעמוד מול המשבר שלה ולהביא אותה למחוזות חדשים היכולים לצמוח מחלומות של קידמה הצומחים בעולם המעשה.

בתוך הוויכוח הזה יש להצביע על כך שלעתים ההליכה של אמנים מהקיבוץ בדרכים סותרות בגלוי למעשה מבקשת דרך אחת : ההזדהות של ציירי הקיבוץ עם הזרם של אופקים חדשים העניקה חופש לאמנים רבים שמצאו בתחום האמנות המודרנית המופשטת לירית רשת ביטחון מפני תפישות של מחויבות יתר לדרכי ממסד חברתי פוליטי. החיפוש אחרי היסודות הראשוניים של קו וצבע חלל ומקום העניקו פרספקטיבה הפורצת את המגבלות של גיוס ההמונים למטרות פוליטיות. אותו חיפוש עצמו מגיח מניסיונות של ליריקה אינדיבידואליסטית פיגורטיבית המהווה קול שני המתנגן אל מול קולקטיביזם כובש.

בתוך כך ניתן לראות עוד פן למתח הפנימי בתוך האמנות הקיבוצית : מצד אחד הביטוי של היחד שמחירו הוא טשטוש עולמו של היחיד. ציורים ומעשי אמנות המדגישים את הקבוצה. מראים תנועה של חבורות תוך טשטוש פני היחיד מצד אחד ומצד שני את חיים אתר שמתרכז בציור של פורטרטים , של פניו של היחיד. פני היחיד, תמונת נפילתו אינם סימן לחזון של הפרטה . למבחן היחד בהעמקת עולמו של היחיד, כשם שהיחיד נבחן ביכולתו להיות מעורב באחריות לזולת , לאחר, לקהילה, לאנושות.

כשנבנה בית אלון היה יחיאל שמי המלווה האמנותי שלו. במסגרת הזו הגענו ביחיד למקום ייחודי ביותר : למוזיאון חב'ד. זה היה מוזיאון שעוצב על ידי המעצבים של בית אלון בהתאם לתביעות של חב'ד. המוזיאון פשוט הכה אותנו בתדהמה. היו שם מוצגים המתארים באופן ריאליסטי את פרשת חייהם של מייסדי חב'ד. המוזיאון היה מלא בובות. תצוגות ריאליסטיות לחלוטין. יחיאל שמי החילוני אמר לי אז : תסתכל מה קורה כאן. אבא שלי אמר לי : לא תעשה פסל ומסיכה. מכאן הגעתי לאמנות המופשטת שלי. לא לתת לאלילות לחדור לאמנות. בביקור הזה קיבלתי עוד פרק בשאלה המיוחדת והמורכבת של יהדות ואמנות.

האם המתחים הניכרים באמנות הקיבוצית באו על מנת להטיל עול וסמכות הנובעים מתוך אי יכולת של הרבים לשאת בעול היחידים המוטל עליהם או להיפך: הצגת עולם מאוכלס על ידי ריבוי דרכים נותן את ההיתר של חיוב החיים ומחזק את המאבק נגד תפישה קרבנית. תשובה לשאלה זו אין אנו יכולים לתת אפילו כעבור מאה שנות קיבוץ . אך מה שניתן להגיד הוא שההתמודדות עם השאלה הביאה ליצירה מורכבת ונפלאה שהלוואי שתמשיך.

גם אם אין מקימים משכנות לאמנות במרכז הקיבוץ ושולחים את הגלריות לשולי הקיבוץ, גם אם הקיבוץ משקיע פחות ו'משחרר' אמנים לשוק הגדול נדמה לי כי האמנות בקיבוץ לא נרדמה ואינה זקוקה לנסיכים שיעירו אותה בנשיקה או בזעם.

הדבר החשוב איננו לדעתי מערכת היחסים בין הקיבוץ לבין האמן אלא שהאמן ינסה לראות במקום, בקהילת האנשים בקיבוץ, בחיפושיה , בחידותיה, בכישלונותיה מקום משחרר לדמיון ולאחריות גם יחד, לחירות ולסולידאריות. ננקווה שהאמנות הקיבוצית תדע להצמיח מאותן סתירות שנבנו בתוכה את מה שברל כצנלסון כינה תוהו ובוהו של בנייה , לרקום גם את אותו חלל המאפשר. אותו געגוע אל העתיד הבונה משרשיות פריחות חדשות.