באתי לומר כמה מילות פרידה בשם התנועה לה הקדשת את חייך, בשם חבריך השותפים להרפתקאה החינוכית לה היית מקור השראה. בשם רבים מאלה שלא הכירוך והפסידו . תנועות מהפכניות ואפילו תנועות שיתופיות סובלות מכריזמה של מנהיגיהן. אתה היית מופת מוסרי ולמרות הסמכות הגדולה שקיבלת ידעת להרתם למורשת עתיקה שתבעה חכמה כלומר אחריות, דוגמא אישית המפנה מקום לרוח החפשית, ליצירתיות ולאחריות כלפי האנשים. הבנת כי גם בניתוח קטסטרופאלי מבית מדרשו של יצחק טבנקין קל להצטרף לרוחות הסוערות ולמחוק את האחריות לאנשים כמו שקל לברוח אל הפרט הנעול בכלא האגואיזם הצרוף. אתה היית איש עצמאי שעודד את האחרים לעצמאות אך לא לבריחה, לבנייה ולא לשעבוד לבית,
כשחיית עם יוצאי אקסודוס בגרמניה וארגנת אותם לשיבה לארץ עשית זאת כי האמנת בהם. האמנת כי השבר הגדול יוצר גם תנועת חיים להתמודדות עם שחר קשה. האמנת בעצמך ובצורך להשיב לאנשים תחושת סיכוי וכיוון.
האמנת במעשה החינוכי גם כשמי כמוך ידע להכיר את הסדקים במבנה, את נבואות השקר, את מירוצי הכח והזיוף אך היה לך מצבר גדול. אהבתך לרוח האדם והיהודי, יכולתך לדאוג לא רק למושגים אלא על אנשים. האמנת ברעיון שאנשים ביחד, באופן דמוקרטי יכולים ליצור לעצמם גם חברה מתקדמת וגם חברה לומדת, גם יצרנית וגם רגישה. עמדת ליד ההגה בשעת משבר גדול. אנו יודעים כי הטרדת את עצמך באחריותך למרות שאצבעך כבר היתה מאובנת בתוך הסכר זמן רב. ניסית לשוב אל העיקר : אל החברה העובדת.