בויבע מעישס ביקשו ואני הרי סבא אני וכל סיפור שאספר הוא בבחינת סיפורי סבתא .(אני לא יודע למה קיפחו את המין הגברי בסיווג הסיפורים כסיפורי סבתא ,אולי משום שהמין הגברי האוהב לרכל נוטה להכללות ולא מוכן לקרוא למה שהוא אומר סיפור שנשמע לא תכליתי , רכילותי) אך הפעם אספר סיפור כזה.
כידוע לכולם כשאנחנו , חברי גרעין אמירים, הגענו לעין גב מלכו שניים במרפאה. השלטון היה אבסולוטי. אבסולוטי נאור היה שלטונו של הרופא ד'ר מנקו. אסתר לעומתו לא ניחנה בנימוס המופרז של האיש וגם לא השתתפה במסיבות חצרו הקטנה שהיתה העתק מינימאלי לחצרו של הקיסר האוסטרי בוינה. אכלו שם נקניק שלא היה מקובל בקיבוץ , שתו, שמעו מוסיקה קלאסית והשמועה אומרת שאפילו רקדו שם ריקודים סאלוניים. השמצה זו הסתובבה בחצר הקיבוץ אך אני לא ראיתי מימי בקיבוץ את החטאים הללו מתבצעים. אסתר לעומתו ייצגה את רוח התנועה החלוצית ולא השתתפה בחגיגה. היא עמדה על משמר העבודה.

כשהגענו לעין גב חלק מאתנו היו רגילים לעבודה חקלאית והבעייה שלהם היתה מזג האוויר וחלק התגעגע לימי התיכון העליזים. אך כולם סבלו. מהחום ומהשרקייה. כוחה של הרוח הזאת היתה גדולה משלה (צריך תמיד לזכור שהצריף בו קיבלנו את ההחלטה לבנות את חיינו בעין גב הועף על ידי שרקיה) לכולם היו פרונקלים, עייפות כרונית מבילויי לילה ומנדודי שינה, ומהתפריט הדל בחדר האוכל. מרכזי הענפים שלחו אותנו לאסתר. היא הבינה יפה את תפקידה : לא לתת לעצלנות המדבקת לפגוע בכלכלת הקיבוץ המקרטעת. שיפחדו ממנה יותר מהפרונקל.
אז עדיין לא עסקתי בהיסטוריה אך תהיתי מאין שואבת היא כוחות להזריק זריקות, שטיפות, חוקנים. ואני עוד התנשפתי עם אסטמה ואפיסת כוחות.
האויבת מספר אחת שלי היתה השרקיה. רק הייתי שומע את העלים זזים וכבר הייתי מתחיל להתנשף. ההורים המודאגים שלי בשגרירות ישראל בפאריס כתבו לד'ר מנקו שעלי לעזוב את המקום. והוא פגש בעקשנותי והחליט לעשות מעשה. הוא גילה כי יש זריקות מאיימות בגב שיכולות או לטפל באסטמה או להניע אותי לעזוב . אסתר לא הבינה כך את העניין : צריך לתת לו זריקות כדי שלא יתחמק מעבודה ולא ישכב שם בחדרו. התככים של החצר של דוקטור מנקו להדיח אותי מן הקיבוץ לא הצליחו כי אסתר עמדה לצידי והיתה מוכנה להזריק לי את הזריקות בחדווה. רק אז נודע לי כי הביאה עמה מהצבא האדום אתיקה אחרת הנוגעת לכאבים. הכאב הוא חלק מהבראתו של אדם בריא. שם הוא לא יכול לשחק. שם הוא לא יכול להתחמק מהתייצבות מול עצמו. היא האמינה כי מרבה כאבים יהיה לאיש אותנטי. והיא הרי כל ימיה נלחמה על כך שמישהו שעבר מה שהיא עברה יש לו מהיכן לתבוע לעצמו את הזכות להביע דעה. כמו 24 הזריקות בגב היא לא חסכה מאתנו אף פעם את מה שנראה היה בעיניה כאמת.