עם מותו של יחיאל ארד חבר קיבוץ סער דומה כי דור ארכיטקטים חברי הקיבוץ הארצי עומד לחלוף. צריך לעמוד על סיפור דור זה של מתכננים.
הנחת היסוד היא שהדייר מנצח תמיד את המתכנן. אחת מהשכונות שביקשו להבנות כשכונות גנים, שכונה שאינה נכנעת לכפריות שוקעת ולא לעירוניות מדכאת היתה השכונה מאה שערים בירושלים. ושם ניתן לראות בברור כי תכנון לא יכול לכפות אורח חיים.
הארכיטקטורה הקיבוצית נולדה מתוך הקשר המיוחד שבין אוטופיה ותכנון. האי- מקום (או – טופיה ) והמקום הטוב (האו –טופיה) צריכים להיפגש. הצורך לחדש ולהגשים בעת ובעונה אחת מוליד יצירה תכנונית. והמשחק ביניהם איננו פשוט כלל ועיקר. מתכננים כוונו על ידי בעלי הון , משקיעים הלכו שבי אחרי רעיונות אדריכליים והדיירים כבר אמרנו.
התכנון בקיבוץ ביקש להיות תכנון דיאלוגי הדייר שאיננו המשקיע ביקש לנהל דו שיח עם המתכנן ועם המשקיע. הדיאלוג לא היה פשוט. גם כי המוסד המשקיע לעתים קרובות היה מנופח רעיונות ונטול כסף. (קשה לנו לראות את זה כי התרגלנו לממסדים עם הרבה כסף ומעט רעיונות.) הדייר אז היה רווי חלומות ולא ידע את מלאכת התכנון. מתכננים ביקשו למצוא דרך שתתרגם את החלומות לשטח. מכיוון שהקיבוץ היתה חברה שכל פעם נוסדה מחדש או על ידי חבורות חדשות או על ידי שינויים שהתחוללו , שתילים היו לעצי עבות וגינות סבלו מעודף שמש ומעודף צל. התגלו אתגרים חדשים והאוכלוסייה השתנתה בלי הרף. וגם הרעיונות שביקשו להתאים עצמם לזמנים חדשים.
סיפור התכנון הקיבוצי היה מורכב. הדור הראשון של מתכנני הקיבוץ לא בא מתוך הקיבוץ. הדור השני בא מתוך הקיבוץ עצמו. הוא היה דור של מתכננים בביתם. של דיירים, מתכננים ומדינאי תכנון כוללים.
שבתאי בארי היה איש הבנייה והרעיון בקיבוץ בית השיטה. הוא שהניף את הדגל שתבע להצמיח אדריכלים מתוך הקיבוץ. הוא היה הבנאי של בית השיטה באחד ממכתביו הוא כותב 'אני בונה בתים ומאבד חברים' באמירה לקונית זו הוא מתאר את מצבו של המתכנן חבר הקיבוץ שבונה לחבריו בתים וחי עמם יחד. אין מאחוריו כוח של הון ולא של מרחק. הוא צריך לקיים דיאלוג מתמיד עם חבריו שלא תמיד מבינים בתכנון אך מבינים היטב מה הם צריכים. מה כואב להם. מה הם חולמים. כשאחד החברים הופך למתכנן המקום בו הוא חי הדבר מחייב חברות עליונה. עקשנות . רגישות.
חבורת המתכננים שצמחה בשלושת התנועות הקיבוציות שפעלה משנות החמישים התמודדה עם האתגר הזה. היו כאלה שלאט לאט פרשו מתכנון קרוב מדי של בתי מגורים והתרכזו בבנייני ציבור בתכנון כולל . בתכנון הקיבוץ היו מעורבים המשקיעים, המתכננים והדיירים.
'נביא בעירו' כמו שאמרו על יחיאל ערד הוא ניסוח מדויק של המתח. נביאים כידוע יכלו למצוא עצמם מוטלים אסורים כמו ירמיהו הנביא בירושלים המלכותית 'בחצר המטרה'. אין ניסוח יותר מדויק מזה : חצר המטרה. זו ששורטטה על ידי האידיאולוגים. לאידיאולוגים היה מה לומר על המטרה ועל התכנון הממלא את תפקידו כיוצר הביטאט המכוון את שקורה בקיבוץ. אך המתכנן כדייר, כחבר, במיוחד זה שחש שההתאמה בין הרעיון ומצב הנפש איננה כל כך פשוטה, שהגשמה פשטנית של רעיון יכולה לגלגל את החברה לטוטאליות מסוכנת. על כן המתכנן הקיבוצי מבפנים תמיד שינה מהקווים הקשוחים של הרעיון. הוא תמיד הכניס למשוואה גורמים של צרכים של ראייה זהירה ומרחיבה של צרכי האדם. למזלו הגדול מנהיגי התנועות על זרמיהם לא ידעו וכנראה לא רצו לדעת על תכנון הקיבוץ לפרקיו.
נקודה זאת מורגשת היום מאד כי המשקיע והדייר לעתים קרובות הם אותם האנשים. כבר אין אילוצים אלא רגולציות. המתיישבים התגברו על המתכננים. תושביה של השכונה עיצבו אותה כמעוז של שומרי חוקים אחרים. רגישויות אחרות. וכך היא נראית כמו שהיא נראית.
הקיבוץ בהתהוותו עסק בתכנונו. הוא התבסס על משימתיות ועוני, על עימות בין התפישה של כפר מול התפישה של עיר. במחנות העולים ובסוגות, בצריפים ובאוהלים כבר נכרת החתירה לתכנון. אוהלי סודרו בשורות כשחבריהם ראו את המרכז בעשייה פוליטית .
עוד לפני שתוכננו הקיבוצים חבריהם ביקשו לעלות להתיישבות כשדות זרועים רעיונות והתגוננות נגד השתלטותם.
דור המתכננים שצמח אחרי מלחמת העצמאות היה ברובו מתוך הקיבוץ ותבונת קהילתו. אך זו לא היתה אחת. היא הושפעה על ידי הזמנים המשתנים והתקוממות נגד מה שהיה נראה כתכנון סטנדרטי. .
היכולת לפעול בתוך ומתוך הקיבוץ . להשפיע על דיאלוג מתמשך עדיין נשאר אתגר אך לצערנו לא כל ארכיטקט מוכן לסכן ולהעמיד במבחן את יוקרתו. מגדלי היוהרה הצצים במהירות רק מוכיחים עד כמה קשה הוא הפיתוי.