דור אחרי דור אנו קוראים כתבי א.ד. גורדון. קריאות אלו עברו תמורות רבות גם בגלל עושר אישיותו וכתביו וגם בגלל עומק השינויים שעברו על דורות קוראיו.
הקריאה ראשונה של גורדון היתה של הסובבים אותו, של חלוצי העלייה השנייה ושל אלו שעקבו אחריהם בגולה. אלו היו אנשי דור העלייה השנייה והשלישית. אלו ראו אותו, דברו אתו, התכתבו אתו. החלוצים גם שרו אתו, נדדו עמו ורקדו עמו. הם ליוו אותו בלבטיו, חשו את מידת הקשב שלו אליהם, את יכולתו לתת תשובות שונות על שאלות דומות לפי מה שקרא בעולמם כיחידים. גם בגולה היו לו קוראים . הם הזדהו אתו כמגשים , העריכו אותו כאיש המילה הכתובה המתארת את העולם אליו הם חתרו. הם ראו בו כמבוגר האחראי רוחנית על צעירים מסורים אך בלתי צפויים.
את החלוצים הצעירים הוא ליווה באהבה אבהית, ביכולת נדירה להקשיב ולשמוח בהקשבתו. המפגש שלו החלש מבחינת כוח עבודתו עם צעירים שחיפשו דרכם לעבודה היה להם התגלות של ממש. הם גילו בו את המאמץ ואת החולשה, את האומץ והיכולת לשאת רוחנית את המטלה הפיסית. הוא העניק פרספקטיבה לשוקעים בעבודה קצרי הדרך והתעוררות לאלו שעטו על עצמם תרדמת מטעמי הגנה עצמית. הוא התמרד נגד נטיית עולים לראות עצמם כמהגרים המסתגלים לנסיבות ונגד נטיות של חלוצים שביקשו לראות בעצמם אליטות שזכותן להיפרד מן הציבורים שמסביבן. הוא חשש מבקשת הזכות להקרבה עצמית וראיית הציונות כתנועה התובעת קרבנות. הוא ביקש התמדה, קשב, קשר לעבודה, כבוד לחיים כמכלול.
הקריאה הראשונה לא היתה רק קריאתם של סופרים כברנר או עגנון אלא של חלוצים שזכרו היטב את פגישתם עמו, את השיחות והמחוות, את הנאומים והברכות, את ההומור ואת בקשת הניגון.
למשוררת רחל הוא כתב שבשבילו לכתוב מכתב זה כמו לחיות בטבע. הצורך שלו להתכוון לאנשים ולא להסתפק בכתיבת מאמרים לאומה לא נובע מתוך רצונו להפריט את היחד אלא על ההעדפה של הדיאלוג עם היחיד. הוא האמין כי ציבור אינו ביטולו של היחיד או שלטונו עליו. חברה צריכה להעלות את ערכו של היחיד ושל אחריותו אליה מתוך שונותו וחד פעמיותו. היחיד הוא יותר מאבר של המון. בהכרה ביחידותו טמונה היכולת להפוך המון לחברה. בביטויו כיחיד ובאחריותו המוסרית הוא הופך ליוצר.
במהלך שנותיו האחרונות הגיע ביטויו לגיבוש אך קשריו הבינאנושיים התעמעמו. הוא חש כי הוא נסגר והולך לא רק בגלל גילו ומחלתו אלא משום שהוא מאבד את היכולת להתקשר עם התקופה. רבו עדויות על פגישות של חבורות עמו שהמתבונן מן הצד העיד כי לא התחוללה בהן פגישה אמיתית. כובד חיי היוםיום לא נתנו לקהל החלוצים אמונה מספקת להקשיב לדבריו של הזקן.
אי שם החלה הקריאה השנייה של גורדון.
זלמן רובשוב שז'ר הגדיר פעם את אנשי העלייה השנייה כממשיכי דרכו של חוני המעגל שהחליט לא לחרוג מן העיגול שעג סביבו. כמוהו הם החליטו לחיות במעגל הצר של ארץ ישראל העובדת. אולם מעגל זה נקרע על ידי גלים סוערים של ההיסטוריה. על ידי המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה, הרוצחת. א. ד. גורדון לא האמין בהיסטוריה כזירה הנושאת בשורה. הוא לא האמין כי היא מוליכה אל הקידמה כמו שלא ביקש לראות בה דרך אל קץ העולם. הוא ראה בהתמכרות להיסטוריה סימפטום מסוכן. יש בה יסודות של מחיקת היחיד, לטשטוש מוסרי, לנעילת העולם האנושי מפגישה עם הטבע כמכלול. הוא קרא באמונה בהיסטוריה אידיאולוגיה המחזקת יצרי שלטון חשופים, גבריים פטריארכאליים, בוראי היררכיות כולאות חיים. שלטון הטכניקה והערצתה מובילים באופן ישיר והגיוני לעולמה של המלחמה. היא זקוקה להרס רקמות חברתיות כדי לממש אלימות מחדשת ואובדן של חירות. העבודה בטבע כמכלול לעומת הסגידה לטכנוקרטיה היא טבעית מוסרית ואותה צריך לפתח. גורדון לא האמין בקדושת האלימות ההיסטורית . הוא חשש מן המעבר של הציונות מהגנה על החיים לאמונה ביכולתה להתגשם בכוח הצבא והדיפלומטיה. אפשר להגיד שדבריו הטילו דיאטה פוליטית חמורה. הוא תבע מהמפלגה שהושפעה מדרכו שהיתה מאוחר יותר למפלגתו הפועל הצעיר לעמוד על המשמר מפני ה'היפנוזה' של הכוח , המכסה על עומקם של החיים השלמים ובכך עורר שאלות חמורות לסוציאליסטים וציונים מדיניים.
שנתיים אחרי מותו הוקמה תנועת נוער שנשאה את שמו גורדוניה. היא קמה כבר בעת פריחת התפישה הפוליטית היסטורית. אחרי מלחמת העולם הראשונה כל תנועות התרבות והנעורים עברו תהליך פוליטיזציה עמוק. בצל הפאשיזם והקומוניזם שהבטיחו כי הפעילות הפוליטית היא המרכז של ההוויה האנושית. פעילות פוליטית נתפשה כמרכז ההוויה האנושית. בה נראה היה שטמון המבחן המוסרי העליון ובה טמונה היכולת לחולל תמורה אנושית חיונית.
בתקופה זאת תורגם גורדון כסמל מדריך להגשמה אישית בחיי עבודה. תנועה שהיתה קשורה עם גורדון כמו השומר הצעיר נפרדה מתוכני תורתו ועברה תמורה למרכסיזם יהודי לוחם. דברי גורדון נתפשו על ידי גורדוניה כאידיאולוגיה המעניקה ביטחון בדרך ומתודה לפעולה פוליטית לאומית ולא נכנעת למרכסיזם. לוחמת למען דרך הקבוצה בארץ, דרך הכפר השיתופי. שלא כמו גורדון שלא האמין במסגרות חברתיות הקבוצה כבר היתה מגובשת, עם תקנונים וארגון. עם משק ועם אינטרסים התיישבותיים .
עם המאורעות מסביב ובהם הפיכת ארץ ישראל לארץ הגירה ליהודי הגולה,עליית הנאציזם והגברת הלחץ האנטישמי על יהדות העולם, עם הגברת העוצמה והקסם של הכנסייה הקומוניסטית והאינקוויזיציה שבשורותיה , הגיעה קריאה חדשה בגורדון. הוא היה לכלי של ביקורת חברתית נגד הזרמים שכבשו את הקהל היהודי הצעיר. תורתו הוצבה אל מול האמונה בהמון הסוער ובהיררכיה הפוליטית. היא העמדה מול תפישה אליטיסטית. מול אינטרנציונאליזם שאינו מכיר בעם היהודי ומול לאומנות יהודית שאינה מכירה במחויבות האנושית המוטלת על כל יהודי.
מתוך תורתו האמינו תלמידיו בזכותה ובחובתה של האומה היהודית לגלות את עצמיותה . יריבותיה של גורדוניה חשו כי תורתו מקבלת פרשנויות ימניות מדי, אורגניות ואנטי מהפכניות. הן החלו להדגיש את מרחקתן מגורדון שנראה בעיניהן שמרן. עדיין דמותו ריחפה מעל כל תנועה החלוצית כתובע מעבר לעבודה גופנית אך מחוץ לגורדוניה הקריאה בכתביו הפכה להיות נדירה . גורדוניה לא נחשבה סוציאליסטית גם משום שלא הניפה את הדגל האדום ולא חגגה את האחד במאי. את זה שאבה מגורדון עצמו שראה בסמלים הללו סימפטומים למחלה ולא קריאת כיוון לתרופה. בתקופה זו גורדון התפרש כהוגה דעות שיש לדבריו משמעות פוליטית.
אנשי גורדוניה ומפרשיו של גורדון קיבלו לעתים אפילו את תורתו בנוסח של דה מאן הבלגי שהטיף לאלטרנטיבה פוליטית לקומוניזם הסובייטי ומכר נשמתו מאוחר יותר לשטן הנאצי. באופן מתון ונאור הרבה יותר הלכו אחרים שביקשו להחריף את נימתו האנטי סוציאליסטית של אהרון דוד גורדון כשאמר כי הסוציאליזם סוגד למכני, לתבנית הפוליטית. שבמקום למצוא אלטרנטיבה לניכור הוא הופך אותו למכשיר ונכנע לו. הוא אחת מהדרכים בדרך לאובדן העצמיות, במיוחד העצמיות היהודית.
פרשה בדרך שנייה זו של תפישת הדור את גורדון היא פגישתו של בובר עם גורדון בפראג 1920. בובר קיבל את תפישתו הפוליטית סוציולוגית לא במעט כתוצאה מתהפוכות רוחו בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא ביקש לבנות תבנית פוליטית אלטרנטיבית לזו הבנויה על התפקיד, המודרניזציה והיררכית הכוח. אל מולן הוא העמיד את הדיאלוג הבינאנושי. הוא לא הכיר בעבודה הגופנית ובקשר עם הטבע כיסודות לדיאלוג אלא הכניס את המימד של הקדושה הדתית. ובכל את קיבל השראה לא מעטה מגורדון כמייצג את האחדות האישיותית לה חתר, את הדיאלוג ואת אותו כישרון ניווט עליו דיבר גורדון על הכוכבים מעל והחופים באופק הקרוב. בובר דיבר על המרכז הפנימי ועל בקשרים בין האנשים כשלא וויתר על המילה אלוהים אך הדגיש את הזיקה הנוצרת בחברותה
נתן רוטנשטרייך שהיה בן התקופה השנייה. איש גורדוניה אך וגה דעות עצמאי העדיף ללכת דרך קצת אחרת בתפישתו את גורדון. הוא העדיף לראות את אהרון דוד גורדון כמורה, כמופת מוסרי, אך לא כאידיאולוג עם בניין רעיוני סגור. דווקא ההכרה שגורדון לא התיימר לדבר בשם תיאוריה פוליטית שלמה, דווקא ההכרה שהוא התעלם מראייה היסטורית ולא התייחס מספיק למדינה ולמדיניות היא שמאפשרת לדעת רוטנשטרייך לקבל מדרכו באופן פתוח ביקורת על הפוליטיקה ויצרי השלטון, על חשיבה מעבר לכפר ולעיר, לחיפושי דרך בין היצירה לחינוך. אפשר לדעתו לערוך דיון פורה על החיים המודרניים ועל אופייה המוסרי של מדינת ישראל הצעירה.
בראיון שקיימתי בשנים ההן עם בן גוריון שאלתי אותו על ברנר ועל גורדון. תשובותיו היו פסקניות ומאירות עיניים. ברנר? אמר בהחלטיות, היורד הזה ! אני והוא ידענו היטב שברנר לא עזב את הארץ בעוד בן גוריון יצא ללמוד ואחר כך גורש על ידי הטורקים, ובכל זאת הגדיר את ברנר כיורד בגלל השאלות ששאל ובגלל העובדה שהוא סרב להכיר בפוליטיקה כיולדת החברה הטובה. על גורדון סרב לדבר. שאל אם אני מתכוון לפרשן התנ'ך של'ג ובכך התעלם מאהרון דוד. בכך הביע דעתו כי מי כגורדון שלא מכיר בכוחה של הפוליטיקה ומסגרות של חוק וסדר, של מפעל ומדע ופילוסופיה , מי שתוהה על אופיה של הקידמה פשוט אינו קיים בעולמו של בן גוריון . דומה כי הדמות של גורדון המצונזרת על ידי בן גוריון העניקה השראה לנתן רוטנשטרייך כשנגע ביקורתית בעצב חי במשנתו של בן גוריון . לדידו העשייה הפוליטית היא עשייה שצריכה לעמוד בקריטריונים מוסריים. לרוטנשטרייך היתה אפשרות להעריך את גורדון מתוך שלא בנה מדבריו אידיאולוגיה כוללת . הוא הצביע על היסודות החסרים בדבריו של המורה הזקן. כל זאת עשה כשייך הוא לאותו גל שני של פירושי גורדון בעידן הפוליטי.
במחזה 'אחרון הפועלים' של יהושוע סובול שנכתב ב1980 הגיע של הקריאה הפוליטית של גורדון לנקודת סיום. גורדון הוצג שם כנציג האוטופי הציונית שהשתבשה. געגועים לגורדון כאיש רוח הנושא אתיקה שהובסה על ידי ההיסטוריה ועל ידי שחיתותה של החברה הישראלית. סובול הציג את גורדון כאיש קרקס נמצא תמיד בדרך ללא תקווה להגיע אל המטרה אלא מי שמבקש ליצור עולם רגיש אך צדדי, אוהב אך מנותק .
פרק חשוב בפרשנותו של גורדון בתקופה השנייה היא פרשנותו של נתן רוטנשטרייך. בניגוד לאחרים שפירשו את גורדון כבעל משנה פוליטית העומדת כאלטרנטיבה למרכסיזם וכנשק במלחמה נגד השמאל ובכך נוטה להדגיש את הצד של הלאום הפוליטי, במיוחד אחרי הקמת מדינת ישראל נתן רוטנשטרייך האמין כי תורתו של גורדון לא יכולה להיות בסיס לתורה פוליטית כי הוא לא חשב במושגים של פוליטיקה או היסטוריה. ל'דעתו אין לכפור בחשיבותן של מסגרות פוליטיות וביכולתן לשאת אחריות מוסרית. אלא שיש חשיבות גדולה לגורדון כמבקר. כמבקר של תפישה כי להיסטוריה כיוון המשחרר מבחינה מוסרית. לדעתו אין האדם היחיד או החבורה צועדים לפי פרוגרמה ערוכה מראש של כוחות כלכליים או פוליטיים. האדם היחיד והחבורה אחראים. ההיסטוריה אינה הולכת לכיוון מכוון מראש. גם אין לסמוך על כך שאנשים יקבעו את עמדתם המוסרית על פי מקומם בסולם החברתי. הפועל לא יהיה באופן אוטומאטי סוציאליסט ובעל אמצעי הייצור מתנגד לרעיון המכוון מוסרית את השיתוף ושוויון ערך האדם.
לדעתו של רוטנשטרייך בצד חסרונותיה של תורתו של גורדון בהתעלמותה מבעיות פוליטיות ומדינתיות יש לה יתרון ברור שהיא מעמידה את העבודה לה האדם אחראי מעל לפרקסיס המרקסיסטי שהוא בבחינת הכרח פעולה הנובע מתוך המיקום של האדם ביחסי הייצור.
לדעתו של רוטנשטרייך גורדון אינו מבטא רק את היחיד החי כאוטרקי לעצמו. האינדיבידואליות עליה הוא מדבר אינה אגואיזם סגור אלא מרכז של אחריות המבקש להימנע מקורבניות ומבדידות המבקשת רק תועלת לעצמה.
מבחינתו של רוטנשטרייך גורדון ראה אופקים אוניברסליים לחייו של היחיד ולא נסגר תוך מסגרות ביניים כמו הלאום המאורגן. לפי תפישתו זו של רוטנשטרייך זה מסביר את מה שגורדון דיבר עליו כעם אדם. עם שיש לו אחריות מוסרית כיחיד. יסוד זה שבתורתו היה לרוטנשרייך בסיס חשוב לביקורת האופורטוניזם המדיני במדינת ישראל.
הגל השלישי של פירושי גורדון מתחיל עם ירידת הציפיות מהפעולה המדינית כפעולה של צדיקים ומומחים, חלוצים ובונים. כשהאופק המוסרי של ברית המועצות הועם גם בקרב השייכים והקרובים, כשצפו שאלות של שחרור הנשים, מלחמות הנסיגה של המערב, שאלות של אקולוגיה וניו אייג'. שאלות של דתיות חדשה וחזרה למסורת שוב צמחה דמותו של א.ד. גורדון. היו שראו בו דמות מן העבר שסימל את הציונות המורדת, ואבדנה המוסרי לאחר ניצחונה פוליטי בהקמת המדינה. אך מכאן החלה לצמוח קריאה הרואה בו כמי שלא ניתק עצמו מיהדות בניגוד לחבריו האפיקורסים ויכול לשמש גשר מחודש בין החילוניים לערכיה של היהדות. הוא גם פורש כאיש המימוש העצמי מתנגד לתפישות קשוחות מדי של צורות חיים סוציאליסטיות. התנגדותו לקרבנות ונקודת המוצא היצירתית שלו צרפו אותו לאותה תפישה מתמרדת בדוגמאטיקה ובלחץ החברתי.
החלה קריאה של גורדון המשתמש בשפת קבלה וחסידות, באדם והטבע ומחויבותם כלפי דיאלוג אתו שאינו , במקורות היהודיים, שחרור הנשים לפי טעמו. פורסמו דבריו ללא נופך של מנהיגות מדינית. בלי צורך לנצח. זו לא היתה קריאת המנצח בתחזית , האסטרטג המנווט שנית. זו היתה קריאה של מורה מתווה דרך בעולם שבו אין לו תקווה או יומרה לשלוט.
כתביו של א. ד. גורדון נכללו במדף הספרים שהכיל את הספרות האידיאולוגית של התקופה. אך מדף זה נשכח במידה רבה בגלל שקיעתה האיטית אך הנחרצת של האמונה בפוליטיקה כמתודולוגיה לשיפור מוסרי של פני האנושות. המלחמה הקרה ושקיעתן המהירה של התנועות הלאומיות כסמכות מוסרית. מלחמות, מירוצי נשק, הגברת התודעה של מנהיגות שוקעת, פילוגים, ימי דיקטטורות קטנות וגדולות וחשיפה של אובדן דרך בדמוקרטיות השונות הביאה לגניזתן של אידיאולוגיות כתורות קודש. הקריאה השלישית בכתבי גורדון הדגישה מאד את תפישת התורות הפוליטיות כעבודה זרה המחוזקת במחנות שבויים ובהיכלי ניצול הדדי. קריאה כזו בכתבי גורדון גילתה את מלכודת הדבש של קפיטליזם משוחרר המביא לצרכנות מנופחת ועוני מנוון הכובשים את העולם מתוך השקפה כי חירות איננה אלא התהדרות באגואיזם . האידיאולוגיות והאוטופיות הפוליטיות נשטפו בביקורת ובתגובות נחרצות של אובדן סמכות. קמו תפישות אוניברסליות תובעות רוח משוחררת. הניו אייג' הגיע ועמו שיבה לדתות, רוח, אקולוגיה, שחרור הנשים, ליברליזם אינדיבידואלי. גישות המדגישות חלקים ואטומות כלפי התמונה הכוללת. לדידן יש מקום להפרדה מיוחדת בין כלכלה וחברה, בין תרבות לחברות של אמת. שוב העלתה שאלת האליטה מול חברה הכללית, גם שאלת היצירה והתיקון החברתי. חברת ההמונים והיחיד.
גורדון שוב עלה לגל פירושים חדש. במרכזו עמד יחסו לטבע כאקולוג העברי הראשון , ליחיד כמקור לפגישה בינאנושית, לדת היהודית ולפמיניזם. כתבי גורדון יצאו מן המדפים בהם שכנו קודם. היה זרם אחד שהדגיש את העובדה שגורדון לא שייך לתקופתנו ודווקא משום כך יש משהו מושך בדמותו ותגובותיו. דמותו היתה לסמל נוסטלגי שמציאותו בנוף הישראלי היא ביקורת חיה של הנעשה , דווקא בגלל שנראית תלושה ומנותקת.
היחס של גורדון לפמיניזם מורכב שהרי הוא נאבק למען חברה ומשפחה, והדגיש את התכונות הנשיות כפי שגובשו בהיסטוריה אך לא קיבל מסקנות מסורתיות המחייבות את הוצאתה של האישה מהתחום הציבורי והפוליטי. הוא האמין כי האישה צריכה להשתתף בחיים הציבוריים כשוות ערך. נראה כי נקודת מוצאו רואה את האם הקשורה לבניה כמודל לבינוי החברה. הוא אינו מבקש פוליטיזציה של משפחה כי בעיניו פוליטיזציה היא ביטוי של יצרי שלטון מופשטים ותיקון חברתי תובע שיבה אל נקודת מוצא אחרת הרואה את מכלול החיים ולא את הפשטתם. הוא מבקש לראות בתכונות שגובשו בין נשים, דווקא בגלל שהורחקו מהכוח תכונות שיש ליישם בחברה כולה. לבנות חברה על שוויון ערך, פתיחות, הקשבה ויצירה. אפשר אולי לומר כי במגדר הנשי נשמרו ערכי טבע אנושי שיש להכיל אותם על החברה המודרנית כדי שזו תוכל להירפא ממחלת הריחוק שהעלתה יצרי שלטון האדם באדם. בו לא תתחזק המגמה של פולחן הערצת הטכנולוגיה שמביא בהכרח לסגידת המלחמה.