הקיבוץ – עקרונות וערכים[1]
מוקי צור
"… קיומו של הקיבוץ מלווה כל השנים במאמץ לחשוף את הטעם לקיומו, בתחושה כי ללא טעם כזה, ללא משמעות, אין לו קיום. אין הסכמה מלאה על טעם חיי הקיבוץ, אך יש הסכמה רחבה שהוא נבחן ביכולתו לחיות על-פי ערכים ועקרונות…
רבים מפרשניו של הקיבוץ יסרבו לקבל את הערכים ככלי הבנה וביקורת למציאות של הקיבוץ. הם יציינו גורמים היסטוריים, צרכים כלכליים, דילמות אישיות, הם יעמידו מול הניתוח הערכי את הדיון ההיסטורי… ואולם ביקורת זו אינה יכולה להתעלם מההשפעה הגדולה של התורה המוסרית… גם כאשר חלים בו שינויים מופלגים, הוא שומר כל הזמן על ביקורת ערכית, על בחינת עקרונות פעולתו.
הקיבוץ התכוון לדלג מעל למשוכות המצב ההיסטורי, וליצור צורת חיים כאן ועכשיו שתוכל להבליט, כי החברה הנוסדת יכולה להיות מקום צמיחה של מוסר טבעי, מוסר שקשה לגלות אותו בחברה אנושית בשלב ההיסטורי הנוכחי… וליצור חברה הבוחנת עצמה לאור ערכי יסוד…
העקרונות של הקיבוץ הם שהשפיעו על דרך תפקודו, הערכים היוו קנה מידה לבחינת העקרונות. הערכים הם גם ערכים אישיים והם מסד לעקרונות הפעלת החברה…
החירות שבעלייה ארצה, שבהצטרפות למהפכת העבודה… המרד נגד "התכלית", הוא הצד השני לצורך להסתגל למציאות חברתית כלכלית… חירות הקשר לחברה היא תשתית החוזה החברתי המתקיים בקיבוץ… חירות זו היא חירותם של השווים בערכם, למרות ובגלל שונותם. החירות אינה מפוררת את החברה ליחידיה אלא היא תשתית הקשר הקיומי בין היחידים ומאפשרת להם להיות לשותפים בבחירה… שותפות כזו… נבחנת גם בשייכותה הרחבה יותר לעם ולאנושות. הקיבוץ האמין באינדבידואליות הנובעת מהקיום של תשתית קהילתית…
נקודת המוצא המרקסיסטית של חלק ניכר ממייסדי הקיבוץ ומורשת המצוות הדתיות קבעו, כי אמונות ודעות הנתלשות מן המעשה אינן אלא דיבורים. שתי נקודות המוצא השפיעו עמוקות על הביקורת העצמית של חברי הקיבוץ… מורשת המצוות הדתית השפיעה גם היא. התנועות ההיסטוריות הטילו על חבריהן עול מצוות של מעשים סמליים וקונקרטיים בעת ובעונה אחת. כולל עול הבדיקה של הפרשנות, של המניעים והתהודה של המעשה. אלא שלא כמו המצוות הדתיות – הן לא נשענו על הנצח או על הקבע…
מערכת הערכים אינה נטולת סתירות ומתחים. מחויבות החבר לעבודה, למשל, היא ביטוי לחוזה החברתי שלו [עם הקהילה בקיבוץ] אך גם ביטוי ליחסו לטבע וביטוי לכישוריו היצירתיים… הרצון להגשים שוויון בצריכה מעלה את הצורך להגביר את הפיקוח החברתי הסותר את החירות. מערכת הערכים תובעת לקבוע גבולות משתנים, כמו שבמדינה דמוקרטית מתרחש תהליך של חקיקה, והחקיקה מגבילה אנשים בחירותם."
[1] בתוך: אלי אברהמי (עורך), לקסיקון הקיבוץ, יד טבנקין, תשנ"ח – 1998, עמ' 239-237. מקצת ההדגשות במקור.