שלמה צמח

לספר מחדש את סיפורו של דוד בן גוריון בעידן המתגעגע אליו כמנהיג ומפיל כל דמות המתיימרת לרשת אותו, זהו סיפור מסוכן. האם יקים לו המספר במת מעריצים או ישרוף את פסלו בכיכרות ? האם יגמד או ינפח? אריה בודנהיימר עושה משהו אחר לחלוטין : הוא פונה לחברו, יריבו, בן עירו שלמה צמח ומספר את סיפורו הארוג בהרבה אסוציאציות חופשיות, פיסות של חשבון לב ורוח. בן גוריון מצוי רק בשולי הספר, אך דווקא משום כך מתבררים דברים יסודיים בקורותיו ובקורותינו. דמותו והשכחתו של שלמה צמח גם הם פרק בתולדות חבורת עולי העלייה השנייה ומייסדי החברה הישראלית.
בודנהיימר, בודה ,הוא יוצר ופדגוג. אם היה צריך לבחור את אבותיו בוודאי לא היה בוחר בנביא או במהפכן, גם לא במצביא קר רוח. הוא היה בוחר בחכם מתקופת המשנה והתלמוד מצד אחד, בחלוץ יוצר מצד שני. כאשר מדמיינים את בתי המדרש בתקופת המשנה והתלמוד באופן אידילי הם בתי שיחה, בתי סיפור והרפתקאות הרוח , בתי עיון והפלגה דמיונית. אנשים קרובים לאנשים הוגים במצבים קאמריים ואוהבים להכריע בפרטים. הם שופטים על פאת שדה, על השכנים ועל האהבה. ההיסטוריונים אולי יכחישו ויצביעו על כך שבבית המדרש לא היתה רק אווירה דיאלוגית אלא היתה בו גם סמכות, עמידה מול ועם שלטון בעל כוח , הוא שיקף מתח החברתי , תחושת יתמות לאחר חורבן , פחדים אפוקליפטיים וקדחת משיחית. אך כל זה לא יעזור : בית המדרש נראה בעיני האוהבים אותו כמקום דמוקרטי, חכם , מורכב, בעל חוש הומור, מאבחן את המצב האנושי בענווה.כזו נראית ספרותו. במקרא לעומת זאת מגלים תכונות אחרות : הוא קשה, ראשוני, עלילתי, עתיר מיתוסים ומשפט מחמיר. אבחנות אלו, כמה שהן פשטניות הן נכונות במידה רבה לסוגים של מורים ובתי מדרש של היום. בספר שלפנינו רואים באיזה צד מצדד אריה בודנהיימר כמורה , כסופר, כאיש ציבור.
הספר שכתב בודנהיימר על שלמה צמח ודוד בן- גוריון אינו דיאלוג סוקרטי בו אחד הגיבורים דולה מן השני מסקנות אמת הצומחת מתוך שלילה והגיון. זהו ספר הצומח מתוך משא ומתן לימודי. אין בו מורה ותלמיד, גם לא תורה ידועה מראש. הוא נולד משיחות ואירועים שהועלו על ידי המחבר המתגלגל מנוף אינטלקטואלי אחד לשני, מסיפורי ילדות, סיפורי משפחה, פיסות היסטוריה נוקבות באסוציאציה חופשית כמו משא ומתן מדרשי. עם טונים כאלה אין להפיל את חומות יריחו אלא להסתופף איש עם רעהו ולהקשיב, להעביר את הדברים תחת ביקורת שאינה יוצאת למלחמה אלא מלחימה את הלבבות לקראת תהיות חדשות של אוהבים. ספרות המאמינה בקורא וביכולתו לקשר את הנפרדים, לערער על המוסכם ולהעמיד זה מול זה אנשים הפוגשים זה את זה כי יש להם צורך לספר איש לרעהו סיפור. סיפור אחר מזה המסופר באופן רגיל. כמו שהיה אומר ולטר בנימין אוהבים לחשוף את הבטנה של הבגד הרשמי שהושרש כה חזק בגלל פשטנותו. לא מופיע כאן לא נביא ולא בת קול האנשים נשארים עם שאלות וקרעים המאחים זה את זה. רואים את התפרים, הטלאים נמשחים לכדי פסיפס רגיש ומיוחד.
גיבור הספר שלמה צמח היה איש מיוחד. פגישותי ופגישות חברי עמו, היו לכולנו פרק בחיים. בודנהיימר שלא היה בשיחות אלו הבין אותן הרבה יותר לעומק כמחנך, כאיש רגיש במיוחד. צמח בדרכו המורכבת, בחוש ההומור שלו היה צריך לפי המקובל היום להופיע כמי שאין לו דרך ונהנה מהמבוך, כמי שמחפש דרך כיצד להימלט אך כשרואים את נוף חייו מתברר כי הוא היה דווקא איש נחרץ, בעל עקרונות של ברזל, איש שלא נסוג מדרכו. עושרו האינטלקטואלי כאיש רנסנס , איש אשכולות, עשה אותו לאריסטוקרט וצנוע. הוא גילה לנו כי מה שאנו מגלים מסביבנו, התוהו ובוהו הפורץ כל גבולות, הוא הזדמנות לגלות את האמת כפי שמגלה אותה היחיד . לא חוגג בהמון ולא מצית מדורות מסביבו . יודע את ציפייתו של החקלאי, את שדה הקוצים של איש הרוח. הוא עשה זאת בתקופה של המונים, של קטל, של סיסמאות שדיברו אל הואקום הרוחני. תקופות של דגלים ומנופחות רוחנית ריקה ועצובה.אך הוא לא היה בודד. קיומו וקיום רבים המבקשים את דרכו היו תורת הנסתר שליוותה את המפעל הציוני. זה לא היה רק ניתוח מהפכני כירורגי אלא גם צמיחה מלמטה של תרבות נגד. בן גוריון יכול היה לדעת שמאחורי הניתוח עומדת חברה שלא תתמכר למחלה וליחסי הציבור שהיא מפיצה. עד כמה בן גוריון הבין זאת איננו יודעים. חברותו עם ברל כצנלסון, חברות לא פשוטה מרמזת כי הבין משהו אך בשעת הניתוח הגדול הוא היה די לבדו.
אחד מהדברים המעניינים שקרו בארץ הזו עד שנה מסוימת שאיננו יכולים להגדיר היא העובדה שרבים ממנהיגי היישוב והציונות היו אנשים שהבינו כי האתגר הוא שמירה על צלם גם כשאין לכך כל סיבה. היצרים עבדו חזק כל השנים אך תמיד היתה איזה רוח מרחפת על תהום ומצילה מנהיגים באש חברותה . מדליקה קוצי פילוג חריפים אך גם יודעת ליפול איש על צווארי רעהו. האם הפרידה מאירופה היא שהצילה את החברה הארץ ישראלית מפיתוי פולחן המנהיגים ועריצות הגיליוטינה והגולאג? האם הגעגוע למסרים ההומאניים ששקעו בים הטוטאליטאריות או פירוש מתפתח למקורות יהודיים שהיו גם למקור של חרדות מתבצרת ונטיות שבתאיות? שלמה צמח היה מודע לכל אלה. הזוג שלמה צמח ובן גוריון, צעירים מפלונסק, האחד שהגיע בימיה הראשונים של העלייה השנייה והשני שהגיע אחרי ימי השחר והפשר שלה, לאחר השבר של המהפכה הרוסית, היו אנשים שונים זה מזה. האחד נודע כאיש שהנהיג את מדינת ישראל והשני נשכח כמעט לא בגלל שהיה בעל כישורים פחותים אלא משום שנודע באריסטוקרטיות שלו, בחוש ההומור שלו, בידע העצום שרכש ובמוסרו החמור. הדרמה שארעה בין שני ידידי ילדות אלו, שהעלו איש את אחיו בהכרעתם המשותפת, שיחד רכשו את הדיבור העברי, היתה ידועה מראש : עוד כילדים האחד נודע כמכוון לערוץ אחד והשני נטה לצמוח מתוך ריבוי כישורים. האחד היה בודד כאיש מקבל החלטות, השני בדידותו נבעה מתוך מודעותו כיוצר ומתבונן. ספרו הרגיש והמיוחד של בודנהיימר כותב כתב סנגוריה מושבע לשלמה צמח.הוא קריאה לרנסנס של מה שהוא ייצג. ספר מינורי זה איננו ספר שנולד מסקרנותו של היסטוריון אלא מתוך רצון רוחני לפשר ולמשמעות. בו הסיפור של החברה הישראלית מוצגת דרך המפגש של בן גוריון וצמח. בן גוריון היה איש נחרץ, פוליטיקאי עם הרגשת ייעוד, עם תחושה מאד מובהקת של תפקיד המכוון לימים דרמטיים של לידה פוליטית של עם. הוא התכונן לתפקיד הזה מילדות . העיקר בחייו התגלה בקריאתו החדה את האתגרים אך גם בכוחו לתבוע, לערוך שיקולים של כוח בלי לקבל את פולחני הכוח. צמח היה לעומתו איש של שיקולי דעת ותרבות עמוקה פילוסוף, סופר ואגרונום, איש שחשש מאד מהמפגש של עם ישראל עם הפוליטיקה ועם הכוח. הוא לא האמין כי העם בשל לשלטון עצמי. בן גוריון האמין בקפיצה הגדולה אל חברה חדשה תחת שלטון עצמי.
בזמן מלחמת העולם הראשונה בן גוריון האמין בשיתוף פעולה עם האימפריות, עם העותומאנית בתחילת הקרבות ועם בריטניה בסופה. צמח האמין כי אל לה לציונות להתערב במחול השדים. ב1947 בן גוריון האמין בפוליטיקה של מרד נגד האימפריה הבריטית ולקיחת אחריות לשלטון וצמח ביקש לחסות תחת כנפי הבריטים כדי למנוע את המלחמה. מתחת לשינוי בעמדות עמדו תפישות סותרות אך קהלן היה אחד: החברה והתרבות.

דב סדן נזכר בשיחה שהיתה לו עם ברל כצנלסון. נודע לו אז כי שניים מהחשובים שבעלייה השנייה ישראל ואליעזר שוחט אחים. הוא תמה: איך זה יכול להיות ? הרי האחד אקטיביסט, מנהיג סוחף ורומנטי, ה'שייך של השומרים' והשני מסתגף ושתקן איש עבודה וספר. הוסיף על שאלתו של ברל כצנלסון שלאחד יש נטייה להיות יורודיבי, טיפוס של רוסי קדוש , משוגע איש הרוח , נזירי ומסתגף ולשני של סוג אחר של רוסי קדוש בעל יצרים מתפרצים השוברים כל מוסכמות . המשיך דב סדן לתמוה. כיצד יכולים שני אלה להיות אחים ? ברל אמר לו כי ייתכן כי שניים אלה הם בעצם איש אחד. איש אחד שהתפלג . במחזהו של אלתרמן 'כנרת כנרת' הוא העלה על הבמה את הגיבור המתפלג עליהם שוחחו ברל כצנלסון ודב סדן. מה מרגיש איש כזה? שאל דב סדן את ברל כצנלסון כשהוא מתחיל לנחש כי כצנלסון אינו עוסק באחים שוחט אלא בו בעצמו. ברל כצנלסון ענה : באיש האחד הזה בטרם התפלג , התופת בפנים . האיש הסוער והנזיר, הנבוך והמדריך, הפוליטיקאי שכמו שאמר עליו ישעיה לייבוביץ : 'פוליטיקאי התוהה על מקצועו'. חי והבין יפה את הסתירות הפנימיות הללו. הוא הבין כי דווקא משום כך יש לערוך כל הזמן חשבון נפש אך גם לאהוב את האדם.