תמר קולק

תמר קולק

כשהגיעה תמר שוורץ בת הרב הליברלי ציוני בוינה לפרקה היא החליטה על דרכה : היא תהיה חלוצה בארץ ישראל. העננים מעבר לגבול כבר השחירו מאד ובתנועת הנוער חי העיקרון כי יש לבנות על עיקרון התקווה. וינה האדומה, אותה מעבדה של חשיבה ויצירה פועלית מקרינה נדרסה על ידי הפאשיזם במלחמת אזרחים קצרה אך אנשי תנועת הנוער לא איבדו את התקווה כי בארץ ישראל תבנה אלטרנטיבה. תמר פגשה את טדי קולק. והיו לזוג. שניהם הגיעו לארץ ישראל והיו בין הבונים את קיבוץ עין גב. אותו קיבוץ שהיה צריך להוכיח לטבנקין ולאנצו סרני כי צדקו. שיהודים מגרמניה לא צריכים להקים קיבוצים משלהם אלא שיש להקים קיבוצים גדולים שחבריהם באים ממקומות שונים על מנת שהעברית תקשר ביניהם, על מנת שלא ידרסו על ידי אינטימיות. ובכל זאת כיצד נותנים הרגשת בית לצעירים שהפכו ליתומים מרחוק? לבנות וינה היתה תמר הכתובת. היא היתה מבוגרת, חכמה ובעיקר יודעת להעביר יחס על ידי נתינה ומינימום דיבור. הן ידעו שכשתמר שותקת זה לא מפני שאין לה מה להגיד אלא מפני שאסור לפטפט. אסור לחלל את הלשון.
בימי מלחמת העצמאות התפנו ילדי עין גב וגלו מביתם .תמר היתה אם צעירה. היא היתה בין המפונים. היה בפינוי זעזוע גדול. האם יהיה לאן לחזור ? האם עין גב תשרוד ? מה יקרה חברתית לחברה מפוצלת? כיצד יגיבו הילדים הרחוקים מהוריהם? איך ייבנה הקיבוץ אחרי ההרס והיתמות? תמר היתה מזכירת הקיבוץ בפינוי. היא היתה צריכה לדאוג לביקורים של החברות בעין גב , של החברים בחיפה, לענות על שאלות אירגון החינוך, לעודד את המפגשים של אנשי חיפה עם המפונים ולטפל באלמנות הצעירות. .

שבתאי בארי מבית השיטה שהיה איש בנין כתב פעם לאשתו שהוא בונה בתים ומאבד חברים. הוא בונה לאנשים ועל ידי כך מתחכך אתם ומאבד את חברותם. טדי קולק היה בונה בתים. בונה במות לאמנים, ראה את עצמו כבנאי של הבית הלאומי. הוא הבין את המושג בית לאומי לא רק כלאומי אלא כבית . כבית לאדם. מי שדאג שלא יהיה בונה בתים ומאבד חברים היא תמר. היא הבינה את הסכנות של בניית בתים השוכחים את האנשים .
מפעלו של טדי קולק בירושלים תמיד נתון היה בסכנה לאבד את משמעותו. האם יהפוך להורדוס ? רבים הכתירו אותו ככזה אך תמר היתה המימד האנטי הורדוסי במשפחה. היא לא שכחה מעולם כי הבית אינו דרך לשלוט על אנשים . היא האמינה שהוא צריך להעניק להם כוח, אמון. הוא הקים מוזיאון אך היא דאגה לנכים בעיר. הוא האמין בדרכה כי הבית נועד לאנשים והיא האמינה בדרכו שאנשים צריכים במה, שאמנות מבקשת אכסניה, כי תרבות היא מצע לשותפות אנושית .

טדי ותמר לא עזבו את הקיבוץ. הם יצאו ממנו לשליחויותיהם ולא שבו. אך הקשרים לא נפסקו. הם שמרו על חברות. תמר המשיכה לפקוד את חברותיה , במיוחד את אלו מוינה וליוותה אותן באותן פגישות חמות. בפגישות אלו היא חשה התעלות והן חשו התעלות. אם פגישות אנושיות המביאות להתעלות הן נס תמר היתה מחוללת ניסים מאד פרוזאים. מאד ענווים.

חשש גדול ליווה את טדי ותמר בשנותיהם האחרונות. שהמסר לא יעבור. שאמונתם באדם והצורך להיאבק על אמונה זו תהרס . למרות זאת האמינו בתקווה כעיקרון. מי ששמע את נכדיה נפרדים ממנה בבית הקברות לגדולי האומה בירושלים הבין כי הם ניצחו: הנכדות הבינו את תמר ולא רק אהבו אותה. האהבה היתה להן גשר אל דרכה. נופי הזמן הרי השתנו אך הצורך לסלול דרך מתקיימת . בסבך השפע והפראות של ימינו תמר הורישה לדור נכדותיה מסר ברור : יש להיאבק, יש ליצור, יש לראות אנשים וכאב, יש למצות את המפגש האנושי . האם ידעו טדי ותמר כי זכו לניצחון גדול שכזה ?

מוקי צור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *