פראנץ רוזנצוויג הפילוסוף היהודי גרמני הדגול נפגש עם גרשום שלום ערב עלייתו ארצה. ביניהם התלקח וויכוח סוער. רוזנצוויג התרשם נורא. חילוקי הדעות נראו כתהומיים. לימים הצטער שלום על הוויכוח. רוזנצוויג חלה ונפטר אחרי שנים של סבל נורא ויצירתיות מופלאה מתוך שיתוק פיסי. הטון של השיחות נראו בעיני שלום המבוגר יותר והיודע כמעשה שלא היה צריך להיעשות למרות שלא נסוג מעמדותיו הבסיסיות. בדברי ההרצאה שנשא שלום לזיכרו של רוזנמצוויג נראה עד ככמה הוא היטיב להתעמק ביצירתו. עד כמה היה בה אתגר ופיתוי לצעיר העומד בפני הכרעה ציונית. התהום שנפתחה בין שני אנשי הרוח האלו חשפה גם גשרים חשובים וסמויים.

פראנץ רוזנצוויג לא היה ציוני. הוא התנגד לציונות מחשש שהיא תהיה ביטוי לרצונו של העם היהודי לפרוש מעמדתו הנצחית ולפעול בזמן, בהיסטוריה שאותה כה היטיב להכיר כחוקר של הגל. הוא חשש כי העם היהודי שכוחו בציפייה האמונית להגשמת הגאולה ללא משיח, ללא צבא, ללא אדמה, יעדיף את הדרך לבית מסוים על גבי הדרך בעולם.

במשך השנים גילה רוזנצוויג דבר מעניין : רבים מהיהודים המתבוללים נאחזים בדבריו כצידוק לאי הכרעה, לפיהוק בורגני, להשלמה עם תהליכים של התבוללות משיחית, המבקשת לבטל את הגולה על ידי רעיון השייכות לתרבות אירופה דרך בניין אדם המעורה בהישגי התרבות האירופית. מי שיידע את גטה ויעריץ את בטהובן הוא אדם שביטל את מימד הגלות בחייו, בנה עצמו לשייכות לתרבות הסובבת. היא תקבל אותו סוציולוגית אם הוא יקבל על עצמו את סמליה . דווקא בציונים גילה רצינות מעמיקה בחיפושי יהדותם נכונות להשתתף בפרוייקטים שיזם כמו תרגום התנ'ך לגרמנית.