נתן,החבר האחרון

נקראתי לשיחה עם בוגרי השומר הצעיר מדרום אמריקה. 'אנו מבקשים לשוחח על החלום
ושברו, על חזוננו ועל הגשמתו' הזמין אותי הקול. כבן לשגריר ישראל הראשון בדרום אמריקה וכמי שהניף כילד לראשונה את דגל ישראל הרשמי ביבשת חשתי כנקרא , כמחוייב .
הסבירו לי כי השיחה מתקיימת לזכרו של נתן אופק חבר השומר הצעיר מפרנה שבארגנטינה שעלה ארצה, עזב את הקיבוץ והיה מורה והוגה דעות. נתנו לי לקרוא שיחה קודמת של חבריו בוגרי התנועה על דרכם. קראתי ומה גדולה היתה ההפתעה! התגלו בה כנות, עומק, תבונת הלב והאהבה שאינה מקלקלת את שורת החתירה לאמת . השיחה היתה גלגול מיוחד של שיחות המתקיימות מפעם לפעם בתנועת הנוער. חניכי תנועה צעירים מבקשים לטעום ולהשתכר מעץ החיים ומעץ הדעת האינטלקטואלי כשהם מצויים בשלב החלטה על עתידם. כאן היה המשך והיפוך: שיחת סבאים קשה. אנשי מקצוע רחבי אופק, עטורים בצלקותיהם ובנקיפות המצפון שצברו שוחחו על עברם. על ההווה.
עתה יצאו שיחות אלו בספר בלווית מסות של נתן אופק עצמו ודברים על האיש. הספר מרגש במיוחד משום שהאיש כתב את הדוקטורט שלו על פראנץ קפקא . המנחים שלו בכתיבת הדוקטורט הפרופסורים מנדס פלור ומנחם ברינקר הביאו לספר את תרומתם העמוקה . יש בו שיחות על חינוך, על מקומה של הספרות בכתיבה היסטורית, על יהדות וציונות, על פני החברה בארץ ועל תנועת השומר הצעיר.
לי ,כמי שטועם את טעמה של כתיבה היסטורית, התגלו דברים מעמיקי חשוב במיוחד על גורלה של הספרות כמדריכת מצפון וכאשנב מורכב למחקר היסטורי.
כאמור נתן אופק כתב את הדוקטורט שלו על כתביו של פראנץ קאפקא. הזיקה לקפקא של אנשים מחויבים לעולם הפוליטיקה, החברה, של אנשים מרותקים בחייהם אל היחד האנושי אינה דבר מובן מאליו. זיקה כזו נראית במבט ראשון אפילו מפתיעה. הרי כתיבתו של קפקא כל כך פרטית, פסיכולוגית, כל כך מתנגדת לקולקטיביזם פולשני . נראה שקפקא היה צריך להיות מודח מכל ניסיון המחפש פתרונות. ברל כצנלסון שהיה אחד האנשים הכי משפיעים על החברה הישראלית ובניית היחד שבה היה מעריץ של קפקא הרבה לפני שקפקא פרץ אל התודעה הבינלאומית בשנות החמישים. בעצם הימים האלה יצא ספרו של עלי אלון מקיבוץ עין שמר איתקה והוא ספוג הערצה עמוקה לקפקא.. הקושי לכאורה בספרות של קפקא לאנשים המקיימים מערכת חברתית הדוקה או חותרים להשגתה הוא בכך שהוא היה גלאי של מערכות היררכיות כוחניות וריקות מסמכות, של המרחק האינסופי בין הצדק למשפט.
מורי , אברהם שפירא , גילה לי מכתב ששלח שמואל הוגו ברגמן לחברו לספסל הלימודים פראנץ קפקא ב1902. במכתב הוא הסביר שהוא בניגוד לקפקא אגואיסט. אין הוא מוכן כקפקא להתבודד בסבל חיפושי האמת, להיות אמן נפתולי הדרך: הוא מבקש דרך ממשית ללכת בה. על גן נעשה ציוני. מכתב זה מאשר את שנכתב בספר שלפנינו : השוני בין הדרכים לא נקבע על פי היות הצעיר היהודי במערב או במזרח . שני תלמידים באותה כיתה יכולים להפליג לדרכים מגוונות ולהיות ידידים.

שמואל הוגו ברגמן התכוון להיות סנדלר בקיבוץ אותו הקימו חבריו, קיבוץ חפציבה. כשברגמן היה מנהל הספרייה הלאומית ביקש ממנו קפקא לארח אותו בביתו בירושלים בעת שיעלה לארץ. לדברי שפירא סיפר לו ברגמן שהוא ענה לקפקא כי לא יוכל לארח אותו בביתו מפאת השמירה שהוא צריך לשמור על ילדיו מפני השחפת של חברו הטוב. אפילו שמואל הוגו ברגמן שלא רק היה מורה לאתיקה אלא איש מוסרי במיוחד אמר לקפקא מה שאמר חבר בדגניה לרחל המשוררת …
קפקא המעונה ואוהב האדם לא נסוג מאמונתו הציונית הבסיסית. אני חושב שחבל לנו כי לא בא לפרש את חברתנו בדרכו המיוחדת – במשל המחפש . אך הנה בספר על נתן אופק מתברר שבדרכו ובכתיבתו ביקשו תלמידים ותלמידי תלמידים למצוא פשר למפעלם החברתי והתרבותי .
בהגותו של נתן אופק יש פה חשבון נפש נוקב של העלייה החלוצית בשנות הששים של המאה העשרים. במיוחד זו שעלתה בסערת הימים שפקדו את אמריקה הדרומית.מתברר שהעלייה ארצה אינה מסתיימת בירידה מן האנייה.
אפילו אנו, בני הארץ, שלכאורה לא היינו זקוקים לפשר ולחלום כדי להכריע לחיות פה ולגלות אחריות , עומדים עדיין בנמל עם ציודנו הדל ומבקשים על נפשנו כדי להקים בה את המפעל הראוי.
גם בימים אלו של ערפל גדול אנו מבקשים כמו נתן- אופק.

הספר: נתן, החבר האחרון, בעריכת מיכאל (יואל) שני ויוסי זלצמן הוצאה פרטית