הסוודר של אלתרמן
הסודר כביטוי של זהות. היא הפרידה היא הדאגה שמאחריך, התכוונותה של האם אך היא גם ציוד לעתיד.

הזהות שלי קשורה לסודר המיוחד שאלתרמן כה הטיב לבטא. תלוי עליך ברישול של קשר. לכאורה אינך זקוק לך לכן הוא קשור למותניך אך הוא למעשה חיבוקה של אמא הסורגת מאחריך ונותנת לך את הגיבוי של החרדה והחום את תפילתה לבל תפגע . היא המעניקה לך כוח במסע אל הלא ידוע.חשוב לזכור כי זהו מסע. מסע מפרך שבו למסלול הטיול יש השפעה עמוקה על הטייל והמטיילים . יש בו סיירים ומאסף יש בו מיטיבי לכת ונגררים. הוא לא רק פרוייקט אישי אלא פרוייקט שהאישי בו עומד למבחנים. הוא תובעי ניווט נכון והרבה ייסורים של תעייה ואי מציאה של עצמים בשטח. של התגברות. יש בזהות לא רק משהו סביל היודע לחוש, להרגיש, לנתח אלא משהו המעצב, הפועל, הבודק עצמו דרך התוצאה. הזהות הישראלית לעומת הזהות היהודית היא זהות של מודעות לתבנית נוף של הנוף בו ביקשו הורינו להאחז, נוף בו שגו בנדודי מדבר והבינו כי מדבר זה אינו מקום מעבר אלא צריך להפוך מאתגר לבית, מקוץ ודרדר לדשא מקומי שממנו הבנים ירצו להפליג אל מחוזות חלומם.

חלק מהזהות היא בנייה של חיים פוליטיים לא רק בדגם של נשלט ושולט, לא רק בתפישה כי פוליטיקה היא אמנות השימוש של בני אדם על ידי בני אנוש אחרים. פוליטיקה אינה רק אירועים של מלחמה וימי הולדת. היא שיחה על אודות סדרי חברה שיוכלו לנווט בני אדם רגילים. היינו רוצים אולי שכל אדם יאהב כל אדם , יכיר אותו, יעבוד בשבילו אך בשביל זה צריך לעבוד על היחיד , על הקבוצה הרעיונית, האינטימית, יש לעבוד על החינוך לא על ההשכלה. המדינה המעורבת בסדרי הפוליטיקה צריכה להיות צנועה. היא צריכה לאפשר לאנשים לחנך אך לא לחנך חינוך הנקבע במשרדיה אלא לאפשר חינוך ולהעניק לו איזה שהיא מסגרת חיצונית הטובה לכל כאשר היא שומרת על כללי דקדוק משותפים שיוכלו לאפשר שיחה בין השונים, אחריות לעומק האחריות האנושית וסובלנות כלפי הזולת. בין החינוך המכוון אל המידות ואל השכלת היחיד לבין הפוליטיקה הבאה לטפח הדברות בין המחוקקים הדמוקרטיים לא צריך להיות קשר סיבתי פשוט. קשר כזה יכול להביא לתפישה טוטליטרית ולשבירת המתח החיובי שבין פוליטיקה וחינוך. בין מדינה לחברה.

הסודר שהלך לאיבוד. אמא מזהירה

לאן לוקחים אותו : למסע בלא ידוע. זהות כאילו מצורפת אליך.

חובת הזיכרון ואתגר השכחה
נולדים עם זה, מטביעים את זה, זה צומח מבפנים זה מעורר את הדמיון איך לעשות את הדברים אחרת.
שעשוע זה תנועה. זה מאבק על רצף שיש בו משהו דמיוני. זה מאבק על הפרדה שגם בה יש משהו דמיוני.

זהות כמעשה של פרשנות. פרשנות קרובה. עם סימנים שנשארו. יצירת סמלים חדשים. הפיכת העובדות ליותר ממה שהן. הוצאת העובדות מכלל הקשרן. אמירה שאתה שומע במקרה ומארגנת את חייך על ידי צילום על ידי הצגת סמל. מה אני רוצה מעצמי.

הגדרת עצמי אל מי אני נמשך , מה מושך אותי. השראה ונביעה.
הזהות היא לעתים ממי אני מבקש לברוח. לעתים היא מה שאני רוצה להשיג ולעתים היא מה שאני מוכן לוותר עליו. מה שאתה בולע מה שאתה מקיא. העיקרון שעמו אתה יוצא לעולם לגלות כי הוא תמיד במרחק מתקבל על הדעת. אתה נפגש עם אנשים עם מקומות עם טעמים. מה הופך לצידה לדרך מה מושלך לאשפת הזיכרונות. מהו המפתח המודע לך שמנפה את הדברים. מהי המעלית שמעלה את התמונות ומה היא משליכה . יש שהופכים את המעלית עצמה לעיקרון מדריך. צריכה להיות מעלית לבית הזה. אסור שיהיה בו מעלית. אמא שלי ידעה כי אין לה סיכוי להתקין מעלית לדירתה שהיתה בקומה השלישית. השכנים מלמטה לא הבינה כי זה מה שדרוש לה. והיא על ביתה לא היתה יכולה להגיע בזקנתה. כשהיתה צעירה לא רצתה לגור בקומה התחתונה. רעש. קל לפריצה. בבגרותה נותרה ללא מעלית. תעברי דירה אמרו לה. והיא לא רצתה לעזוב את הבית שפיתחה. מה עשתה הציבה כסאות בכל קומה כך שכשעלתה יכלה לנוח בדרך. עובדה זו פעלה עלי כפרשן : זהות בקומה העליונה זקוקה למעלית אך לא תמיד יש מעלית. האם לוותר עליה או למצוא כסאות חנייה בדרך. אך כסאות חנייה בדרך הם פרצה הקוראת לגנבים. גם הם אוהבים להתיישב או למכור כסאות כמו פוליטיקאים מסוימים. לכן התקינה אמא שלי מנעולים שיחברו את הכיסאות הניתקים עם המעקה היצוק ברצף. כמו הסודר שקשרו למותן. משהו שביר אך נחרץ.
מי שמדבר כך על זהות מסתכן. במקום שהזהות תהיה שר הביטחון שלנו היא בקושי משרד הפנים. או משרד המשטרה או משרד השיכון. אין היא מעניקה ביטחון טוטאלי אלא משהו זמני, שבור במידה מסוימת מצפה למה שיקרה .

הנה אחד החלוצים כשעלה על האנייה החליט הוא לא ידבר הוא יעשה את הנדרש. זו תהיה זהותו העתידית. כבר לא יחלום על זהות שאולה מתחום חלומו. ינסה להיות מה שקודם ברר בבירורים לא נגמרים מי הוא רוצה להיות. איך הוא יעשה זאת ? קודם כל על ידי הציוד שיביא. הוא יכול להביא פטיש ואז יאמר לעצמו ולזולתו כי הוא ימצא את זהותו בעבודת הבניין.הוא יביא עמו פלטה של צבעים ויקבע את זהותו על ידי המכחול והשירה.

פיתגורס אמר : במשחקים האולימפיים משתתפים הסוחרים, הקהל, והמשחקים עצמם. התבוננתי באולימפיאדה כפיתגורס הזקן : תמיד חשבתי שהמתבוננים הם אלו שיכולים להתבונן באופן מרוחק, האינטלקטואלים המקבלים את התמונה הכללית של המתרחש, מי שמסוגל לראות את ההקשרים הרחבים ולשמור על קור רוח. הסוחרים עומדים מחוץ למגרש ונהנים מהציפייה או מירידת המתח בסיום המשחק אך בהתבוננות ראיתי משהו אחר. המסחר ניבט מכל הקירות, חסויות, דיבורים. הקהל לא שומר על מרחק. להיפך הוא מזדהה רגשית יותר מהשחקן שצריך לגייס את אישיותו כולה כולל את יכולתו להתאפק מהתרגשויות המשתקות אותו בביצוע הדברים. הצופים במשחק מרוכזים בניצחון, ביכולת להיות יותר , בסירוב להיות פחות. בהזדהות היוצרת זהות. הסמלים החולצות ההתרגשות השיכרון שבהם, מבחן הנאמנות הטוטלית, היכולת לחוג בהתרגשות את ההיסחפות בתוך ההמון, את הבדידות הנועלת הכל. כמו נערה אחת שהכרתי בדלת דירתה המנעול עבד רק עם סגירה כפולה. אם לא נעלת אותה, הדלת היתה פוערת את פיה לרווחה. היא הכירה רק מצב של פתיחות יתר או של נעילה. כך היא בנתה את זהותה. 'אני יודעת או להזדהות תוך התבטלות או להישאר חשופה ללא ידוע שיבוא אי פעם ואותו אינני מכירה.' כמוה נבנתה הזהות של היהודי החדש. או שהוא חי עם דרך פרוצה לה הוא מתמסר בחדוה ומציג את מה שמצפים ממנו או שהוא נועל את הדלת בנעילה חרדית. בפולחן הפרטים שאינם מוכנים להתפרש, להתרומם לעזור במציאת אופקים רחוקים. הם תובעים נעילה כפולה. שלא יבוא הזר אל הפרהסיה הקהילתית שבראתי לעצמי מחדש.אני מודע לכך כי מתחת לחומות שבניתי תעלות קשר עמוקות. לא תוכל לחדור למים הטריטוריאליים שלי אך אני מרחיב אותם כמה שאני יכול.

תפישת הזהות בונה עתיד, בונה זיכרון, בונה קנה מידה, שונה בעיקרה. בכולן יש השתתפות של האני ושל העולם החיצוני. אצל היוונים יש סוג מסוים של זהות הנבנית מהסתירה בין היחיד לבין העולם המסרב לנהל עמו דיאלוג. האלים המסוכסכים בעלי העוצמה אך נטולי עקרונות ומציגים את ערוות מוסריותם ומרבה כוחם ויכולתם לשרוד לנצח . הם הרי מסוגלים להרוג ולא להרג. הגיבורים האנושיים המתפרצים נגד השרירות האלוהית לא מגלים את נימוקיהם כי אין להם עם מי לשוחח. לא לסיזיפוס ולא לפרומתאוס לא לסיזיפוס ולצאצאיהם הרוחניים. איוב לא בוחר בשתיקה כי הוא מאמין שלאלוהים ניתן כושר לשיחה מנווטת על ידי צדק . מעורבותו באסון חייו נותן לו את היכולת לא להיתקע בבדידות כואבת המתכסה באמונה קנאית. גם לא בשתיקה. גם לא בהתפוררות. זוהי אמונה .

אולם תפישה של זהות יודעת להיות גם מרשם לעיוורון חברתי, לאובדן רגישות כלפי מבנים פוליטיים וכלכליים. כאילו הזהות ותפישה של זהות תרבותית מחייבת להתרכז במה שאינו כלכלי ופוליטי כי שניהם מפקיעים את היחיד מאחריותו. הפוליטי הרי מחייב חירות וארגון ומה להם ולזהות? כאילו השבר הפוליטי אינו דומה לשבר האלים היווניים בשרירותו. כאילו הכלכלי סוגר בעד היכולת לשיפוט והופך את האדם מאזרח לצרכן. מפועל לנפעל, מעושה מתוך חירות לקרבן של אינטרסים כלכליים. מה תוקף לחירות אם עולים מחיזהות יהודית

'זהות יהודית' היא מושג פולמוסי. יש להניח כי הוא לא היה מושג רווח אצל יוצאי מצרים או אצל בניו של דוד המלך. הוא מושג המאיים באצבע מוכיחה ומזמין בחיבוק קורא. הוא שואל 'איכה', מתגעגע ל'הנני', פוחד פחד עמום מפני גלות והתגלות גם יחד. לצערנו לעתים האצבע של הזהות היהודית הופכת לאגרוף דוחף ופוצע.

לפעמים הזהות היהודית היא קריאה נואשת וסופקת כפיים ולעתים חיוך מקרב ומושך. היא כלי עבודה לאינקויזיטורים ועול נורא לכל המבקשים את נפשם לחיות. היא מרגשת לצמאי דרך ומביכה לאלו שאיבדו אותה.

הזהות היהודית היא מקור גאווה, היא אוהבת לרכוש ספרים ישנים וחכמים. היום היא יכולה לגייס ספרייה דיגיטאלית של אלפי ספרים הניתנים לנעילה בלחיצת כפתור. לעתים הזהות היהודית מבקשת ארגון טוטאלי של החיים ולעתים היא מודיעה בקול כי איננה רוצה בארגון כזה והיא מתבטאת דווקא בניסיונות המילוט ממנו. לעתים היא מבקשת דווקא להישען על פרט זה או אחר התובע הכרעה קיומית דרמטית המחייבת הפעלת כל הכוחות. אז היא בוחלת בכל שיגרת חיים ומבקשת לעצמה מסעות מסוכנים והרפתקאה . יש והזהות היהודית נשענת על העפלה רוחנית של יחיד אך לרב היא מחפשת מניין אזרחים לרפובליקה של תפילתה וניגוניה.

לעתים הזהות היהודית היא ניסיון להוכיח שייכות עמוקה לסביבת החיים בהם חיים היהודים . אז היא תובעת לעצמה את הכתר של ביטוי לערכים הגנוזים של החברה הלא יהודית בה היא חיה. אז הזהות היהודית הופכת לאפולוגטיקה .לעתים היא קריאה להשתחרר מהעבדות לסביבתה ומדגישה דווקא את אי השייכות

בגלגוליה הולידה הזהות היהודית דמויות מופת שההזדהות עמן מייצג חלק מהמאווים של מי שמבקש לבחור זהות יהודית חיובית. דמויות של שופטים ונביאים, של כוהנים ומלכים, של קדושים מעונים, של מקובלים, חסידים, של חלוצים מהפכנים ושל עקשנים לרעיון ולדרך. אך לעתים הזהות מורכבת דווקא מתחושת של בגידה ,מבחילה ורצון להיפרד מציפורני הבושה המגלה כי אחד 'משלנו' בעצם רחוק ממי שהיינו רוצים להיות. הרצון לזהות יהודית הופך אז לרצון להסיר מעלינו את האחריות על הבוגדים, העבריינים, על גבירים משתלטים ועניי הרוח המוכנים לסחור בנשים . המאמינים בזהותם היהודית מבקשים לשווא לעקור את כל אלה מאופק הוויתם. לעתים הם טורקים דלתות ומחפשים בנחישות יהודית מוצא במהפכה ובהתבוללות. זהותם מתגלה באינטנסיביות של בעיטתם.

זהות יהודית היא הכרה והסתרה היא פענוח ורכישת מפתח פלאים למחשבות המארגנות קריאה של מצבים, הלכי נפש. היא תודעת גורל והכרעה מודעת של מחירה. היא באה ממקום של יצירה והקשבה לקולות ואותיות של דורות על דורות. היא רכישת פרצוף ותנועה, אורח חיים ופרידה אקטיבית מהם. היא אחוזה סתירות אולם אחיזתה בנפש חזקה.

תיאולוגית הזהות היהודית אוהבת להאמין בבורא עולם אך גם אז היא מוכרחה לפגוש גם בהסתר פניו, בצורך למרוד בו ובעצב של היסטוריה שמגלה כי עקבות המוסר שהיו צריכים להיות טבועים בה מטשטשים דור אחרי דור. היא יכולה אז להפוך להתקוממות עזה. לסירוב ואפילו למסורת של השכחה ונתק. הזהות היהודית לעתים היא נחלתם של הנשבעים לבריחה ולעתים של התוהים על העשייה אך היא בוערת בין אלו המבקשים חיים מלאים של מימוש הרעיון. יש והיא מאמינה באלילי מסורת ובתרפי משפחה ויש שהיא פורצת ומנתצת אלילים מתוך תקווה להתגלות שלא פעם מאחרת לבא.

הפרדוקס ההיסטורי הוא שלעתים המאמינים בחיזוק הזהות היהודית מגלים שהיהודים הם שמפריעים להם ואחרים שמגלים כי ההפשטות על הזהות היהודית ועל ההגות היהודית והחוק היהודי הם המחיצה ביניהם לבין זהותם.

זהות יהודית היא מושג חשוב אך כל כך רחב ומגושם שהוא הופך למטבע שחוקה המוצגת בחלונות הראווה של וויכוחים בין חוגי אינטרס, מפלגות ומותגים . הן הופכות אותו לדגל מלחמה ופולמוס.
האם נוכל להביא את הזהות היהודית להיות בחינה של העצמיות התרבותית אנושית שנושאים אנו כיחידים וכקבוצות בהעברה בין דורית ובחינוכנו העצמי?
רי הנפט או אם מלחמה עומדת בפתח ?