בלוויה של ויטקה קובנר

כשהחלו להתכנס האנשים ללוויה של ויטקה קובנר בעין החורש חשתי בזרזיף ראשון. ידעתי : אצל ויטקה לא יהיו הנחות. כעבור זמן קצר החל גשם עז והסערה התחוללה. מאות המלווים מכורבלים תחת מטריותיהם המתקפלות ברוח החלו להתלחש עד כמה אנו מפונקים: חצי שעה של קור בבית העלמין מול הימים הרבים הקופאים של הפרטיזנים. ימי הדם בהיסטוריה וביער…
בתם של אבא קובנר וויטקה ,שלומית, נפרדה מאמה במילים מדויקות בדיוק קובנרי: החוד של אבא, הקיצור של אמא. היא אומרת לאמה כי הגיעה השלווה, הקץ למלחמות חייה. זו השלווה שויטקה סירבה לה כל ימיה.
הביוגרפיה של ויטקה היא ביוגרפיה של מי שבימים בהם משל המוות אחזה בענווה גאה בכל כוחה במטלת שמירת ערך החיים . שנים אחר כך , בימים של שלטון השגרה, האמינה ולחמה למען חיים של ערך.
ויטקה קובנר היתה ידועה בכך שעצרה לשנייה את ביטחון מכונת הרצח והטירוף: היא היתה הפרטיזנית הראשונה שהורידה רכבת גרמנית מן הפסים. היא עמדה מול הכוח האדיר ללא פחד בצירוף נדיר של חכמה ונועזות. הפרטיזנית שהיתה לפסיכולוגית הקדישה שנים להחזיר לפסים נשמות צעירות , לא לפסים של תפקוד בלבד אלא לדרכים של יצירה, פעילות ואמון.
רוז'קה קורצ'אק, אבא קובנר וויטקה קמפנר היו אנשי השומר הצעיר צעירים ונלהבים. הם עברו מבחנים קשים יחד בארגון המרד ובפרטיזנים, התבגרו יחד וגובשו לתא של קרבת נפש וגורל . 'המולקולה' קראו להם. שתי המשפחות שהקימו חיו באחוות מופת בעין החורש. כמה טבעי שבבית העלמין את סיפור חייה של ויטקה סיפרה יונת הבת של רוז'קה. אבא ורוז'קה היו אנשי המילה. ויטקה לעומתם הכירה יפה את הרווח המשמעותי בין המילים. היא ידעה להעריך את אבא , האיש עמו הקימה בית . למרות שבנתה לה ערוץ אחר , היא הזדהתה גם עם מפעליו הרוחניים של אבא, גם עם שליחותו הציבורית , גם עם אחריותו לתרבות היהודית. אבא האמין בחכמתה התמציתית, הזדהה עם שאיפתה לחירות יוצרת ועם צימאונה הבלתי מתכלה לחיים שהתגלה באחריותה לבני אדם בחיי המעשה.
בחדר האוכל של עין החורש ספרו ותיקי חבריה סיפורים על מבחנים חורצי זיכרון. מיכאל קובנר הבן ליווה את דבריהם בתודה והוסיף שיר אהבה של אבא לויטקה.
בראשית דרכו הספרותית כתב אבא קובנר פואימה המתארת את חיי הפרטיזנים ביער ' המפתח צלל'. בלוויה של ויטקה חשתי ששוב צלל המפתח וסגר מעגל. הפעם צלילתו הותירה תחושה כי נסגר מעגל של אצולה חשאית, אצולה יוצרת ומחוייבת, אצולה המאמינה בשוויון ערך אמיתי. אך ייתכן ששגיתי: על ידי ראיתי דמעות נרגשות של אנשים צעירים שכמעט לא הכירו את ויטקה . על פניהם ראיתי כיצד יכול סיפור להתגלגל בין דורות ולמצוא חברים הצמאים להשראה. לא מקרה כי לאורך כל חייה מצאה ויטקה שותפים צעירים המוכנים לצמיחה חדשה, למחויבות מורדת בדיכאון המשתק. שהרי מי כויטקה ידע את ההבדל בין אשליה מכזבת לבין עיקרון התקווה.