עם ויטקה קובנר

מפגשי הראשון עם ויטקה התקיים בנסיבות שהתמיהו אותי. אמנם קיימתי עם אבא קובנר מספר שיחות וראיתי עצמי כמאמין בו וביצירתו אך לא הבנתי מה הניע את המשפחה לקרוא לי לצלול בעיזבונו ולערוך ספר מדבריו. את התשובה לא ידעתי אז וקשה לי לדעת היום. תהיתי על כך. מה שהפתיע אז לא פחות היתה העובדה שלא צורפו לפניית המשפחה אלי שום תנאים, שום הצהרת ציפיות. הפניה לוותה בשתיקה גדולה. לו לא הייתי פונה להיפגש עם ויטקה היא היתה יכולה להשאיר את עריכת העיזבון ללא שיחה עמה. השתיקה הזו היתה מעין מבחן לו לא הייתי מוכן. דווקא כמי שהכיר את האמון של אבא במילים הבנתי כי יש משהו בשתיקה הזו של ויטקה . חשתי לחץ ואחריות כבדה.
כשהתקיימה לפי בקשתי השיחה עם ויטקה היא רק הדגישה את תחושתי. היא סיפרה בהתנצלות שקשה לה לספר על פעילותה ועל פעילות חבריה בימי השואה.היא התנצלה על כך שהיא מספרת . היא טענה כי אין זה התחום שלה . היא הוסיפה כי עם מותו של אבא נגנז מעיין המילים . אך הוסיפה כי היא נאלצת לספר רק כדי לא לתת לשיכחה הזוחלת ולמיתולוגיה המזייפת להשתלט.
בשיחה בינינו העלתה ויטקה את שאלת המתח בין אבא קובנר לבין קלמנוביץ. קלמנוביץ שהיה איש רוח בוגר בוילנה נבחר על ידי אבא קובנר להיות שותף בסוד המרד המתוכנן. אני מניח כי אבא קובנר חיפש בקלמנוביץ משענת רוחנית תומכת בקהילה היהודית הבוגרת. הוא חשש כי המרד המתארגן על ידי בוגרי תנועות הנוער לא יתקבל על ידי החברה היהודית בלי תמיכה של אנשים בעלי סמכות מוסרית בקהילה. קלמנוביץ נבחר דווקא משום שהיה בעל סמכות כזו. אבא האמין בקלמנוביץ אך להפתעתו זה התנגד בחריפות למרד. הוא ראה במרד מעשה של התאבדות הסותר את החובה להישרד עד יעבור זעם. העימות ביניהם היה קשה. הוא הונצח ביומניו של קלמנוביץ שהתגלו אחרי המלחמה ופורסמו בתמיכתו של אבא קובנר למרות הדברים הקשים שנכתבו בהם. ויטקה דיברה בנושא זה בפליאה על אבא. היא שאלה מדוע היה לו כל כך חשובה עמדתו של קלמנוביץ ? מה זה היה כל כך חשוב? הרי העיקר באותם ימים לא היו המילים אלא היתה הפעולה. המעשה. מתוך דבריה הבנתי את תחושתה היסודית: האמת צריכה להיחשף על ידי המעשה. על ידי מה שאין המילה אומרת . היא האמינה בכיסוי של הלשון ולא בגילויה, היא האמינה בגילוי שבפעולה ולא בכיסוי שבה. המפגש שבין אבא לבין ויטקה נראה היה לי עתה כמפגש בין העולם שנברא במילה לבין המילה הנולדת במעשה היוצר.
מישהו אמר כי בעיית האצולה היא תביעתה לרווחה דווקא כאשר אבד תפקידה. המתבונן בדרכה של ויטקה יגלה עד כמה היא מייצגת אצולה מחויבת שאינה תובעת לעצמה רווחה או שלטון. אליטה מחויבת היודעת כי סמכותה תתקיים רק על ידי מעשה של נתינה לשמו . ויטקה הפנימה אתיקה של חלוצים ושל מורדים בשואה המאמינה בניווט בזמנים של אי וודאות וכאב. היא האמינה כי יכולות לקרוא מצבים ללא מוצא לא מעניקות הנחות או תירוצים . הן תובעות . זו אתיקה שלא מטשטשת את ההבדלים בין אהבה לרחמים עצמיים. היא מבוססת על מעשים משחררים, על היחלצות מכזבים נוחים ומיתולוגיות המסתירות סדקים פנימיים.
כשביקש אבא בסוף מלחמת העולם לצנוח בגרמניה לפעולה גדולה של נקמה טענה כלפיו ויטקה שהוא מסתיר רצון להתאבדות האסור מוסרית . היא ביקשה לקרוא את האמת הגנוזה בהעפלותיו המילוליות והאמנותיות של אבא ולא לתת לו ליפול ברשתן המשכר. דומה כי המפגש ביניהם התקיים בסוד של דיאלוג אמיתי בין המילה והמעשה. הרי מילותיו של אבא תמיד הלכו על סף התהום ולא הסתירו את קיומו. הן לא פיזרו את אבק החורבן אלא תבעו לחלץ ממנו אבנים לבניין. ויטקה הבינה כי דווקא לפעולות הבלתי מילוליות של האדם יש כוח חשיפה . גם המעשים יכולים להיות חמים וקרים. משדרי קסם של פגישה וקור של בדידות . לא החיבוק קבע את החום והקור של ויטקה אלא הידיעה של הקרובים והרחוקים כי היא תעשה הכל כדי למנוע נפילה. באמונה זו בפעולה היא שידרה את אהבתה. היא חיבקה במעשים. תביעותיה היו מעשה של אמונה. אני מניח כי הדבר לא היה תמיד פשוט. לא תמיד האנשים היו יכולים לקרוא ולקבל מסר שכזה. אני מאמין כי דווקא השוני בין ויטקה ואבא הוא שיצר את עומק ההבנה ביניהם.
ויטקה שוטטה בעולם שאיבד את צלם האדם ועמדה היא פוצצה רכבות, הסתירה אנשים , שדדה מזון כשהיא מנווטת בהעזה בין שונאים לרוצחים . בכל נדודיה והרפתקאותיה שמרה על כבוד אנוש ועל חברות עד מוות. בימים ההם ויטקה נדדה, התחפשה, העלימה מסמכים ובלעה ניירות. העולם התגלה אז כזירה עוינת . ויטקה פעלה בו מתוך אינסטינקטים של קיום אך מתוך אופק מוסרי.
כשהגיעה ארצה טעמה תקופה של ירח דבש : פעולה שהתגלמה בבניית בית ובשיכרון של עבודה בטבע. הפעם הזירה היתה זירה שהבטיחה הד אוהב, מבין ומשתף. פעילותה היתה גלויה, מתלהבת. אולם כעבור זמן קצר מדי החלה תקופת מחלתה. זו עקרה אותה לפתע מתנועה ,ממעשה. במצור זה על תנועותיה הסביבה התמלאה בחברים, בשפיות, באהבה . ויטקה הכלואה במחלתה החלה את נדודיה ופעלתנותה בתחום הלימוד. שם גילתה את הרעב הרוחני שתמיד ליווה את פעלתנותה , אותו רעב שאיפשר לה קשר של שווים עם אבא כאיש המילה והרוח. אז החל החיפוש אחר המעשה המחנך. לא המעשה הקולקטיבי אלא העזרה ליחידים. ויטקה נפגשה עם התלמיד המתקשה . ניסיון חייה יכול היה להעניק לתלמידיה דרך, תקווה . היא פגשה את תלמידיה כשהיא פותחת להם נתיב לאחריות משחררת. דומה כי דרכה כפסיכולוגית נשאה לא מעט את תכונותיה האנושיות . המפגש שלה עם הפסיכולוג שטרן העניק לה אפשרות לגלות אנשים לא דרך הפנקס המילולי של פרויד. היא מצאה לעצמה ולתלמידיה נתיב אלטרנטיבי בלתי מילולי לגילוי עצמי המאפשר בנייה עצמית. מן העוד לא אל אופק הנבנה צעד אחר צעד.
בדרכה הארוכה כמטפלת ופסיכולוגית היא המשיכה את דרכה מימי נעוריה. הפעם לא כאישה צעירה ונלהבת אלא כאישה חכמה השואבת מניסיונה הטראומטי, מן הזיכרון המעצב, מכוח המרד האוהב את היכולת להתייצב עם אנשים צעירים לקרב הבלתי מסתיים על עילויו של האדם. הלימוד היה למתודה לגילוי כוחות נפש , לחיזוק יכולת הצמיחה וקבלת האחריות העצמית.
בלוויה של ויטקה ראיתי אנשים צעירים מתאבלים. הם נפרדו מדמות מופת שהעניקה להם השראה ודוגמה אישית לה הם חותרים כחלוצים , כמחנכים.