לאלי אני שולח לך את המאמר מתוקן בכמה פרטים
שלך
בתודה
מוקי
חלוצים בגליל
מוקי צור

באחד הלילות בשנת 1907, כינס שלמה צמח קבוצת פועלים לשיחה סביב המדורה ליד הסוכה בכרם. הפועלים שעבדו בפרדסים בסביבות ראשון לציון שמעו את דרשתו של הפועל הצעיר חד הלשון, שטען בתוקף כי החזון הציוני באשר למצב הפועלים נמצא בשבר גדול. הרעיון הציוני ביקש לשים קץ לחיי הטפילות, לסבל ולצמצום האופקים, והנה כאן בארץ הפועלים המבקשים לעבוד נדרשים לסבל ולקרבנות. אהרון דוד גורדון זקן הפועלים, שהיה אז בן יותר מחמישים, ניסה לנחם את רעו הצעיר. יאוש גדול הוא טען הוא עניין חיובי. העיקר הוא להימנע מיאוש קטן, מקטנות הנפש. באותו מפגש הוחלט כי יש לחפש אופקים רחבים יותר: ללכת לגליל.
'הגלילה' קראו לאותם פועלים צעירים שזרמו לגליל בשנה זו והחלו לבנות תשתית לחלוצי העלייה השנייה והשלישית בגליל.
לא הייתה זו רק יצירת יש מאין. היא נוצרה על יסודות שנוסדו לפניה. החוליה הקרובה להן ביותר היו המושבות הצעירות, שקמו בגליל בידי יק"א בראשית המאה הקודמת. הייתה זו התיישבות של בני דור שני של אנשי העלייה הראשונה בזכרון יעקב, בראש פינה, במטולה ושל גולים מן ההתיישבות של הברון רוטשילד בחורן.
לא רק מפעל ההתיישבות בגליל שימש תשתית לחלוצי העלייה השנייה בגליל. היישוב הישן בטבריה ובצפת הושיט יד לעזרת מפעל ההתיישבות, זאת כמרכז מינהלי ועזרה ממשית של תושבי הערים. אילולא היו בעלי החנויות מוכרים בהקפה, הרופאים מגישים עזרה רפואית, ועזרה בתחומי חינוך ורווחה, לא היו נוצרים התנאים המינימאליים לקיומן של אותן חבורות חלוצים .
יישובם של חלוצי העלייה השנייה היה תהליך ממושך. הם חששו להתיישב ולקטוע בכך את חלומם, וגם המוסדות המיישבים נתקלו בבעיות קשות מבחינה מדינית, משפטית וכלכלית. תהליך יישובם של חלוצי העלייה השנייה הגיע לסיומו רק בשנות השלושים של המאה העשרים.
הגליל זכה באותן שנים לשגשוג ולהתפתחות. לעתים התבטא הדבר רק בתכניות אך ניתן היה לראות סימנים מובהקים לכך שתהיה בו הרבה עבודה ומקום ליצירה חדשה. הרכבת שהחלה לנוע בעמק יזרעאל, התכניות של משפחת וילבושביץ לפיתוח של חברת מלט בנשר ושל חברת חשמל (שתקום הרבה יותר מאוחר), התיישבות הגרמנים הטמפלרים במושבות חקלאיות ואותות המהפכה בתורכיה שעודדו רוח לאומית בין ערביי הגליל – הכל סימן את התמורה העומדת להתחולל באזור. לצדם היו עובדים רבים שנהרו לארץ מארצות שכנות ולגליל הגיעו עולים יהודים רבים, בעיקר ממזרח אירופה.
הגליל הצמיח מקרבו דמויות ואישים רבים. קשה היה להעריך את הפוטנציאל הגלום באותן קבוצות חלוצים. 'חולוצים' קראו להם ותיקי היישוב ככינוי גנאי. כלומר תפרנים, תלושים וחולמים בהקיץ. אולם רבות מנקודות החיכוך היו תרבותיות. חבורת פועלי העלייה השנייה לא קיבלה על עצמה את סמכות הרבנים וההלכה, ולא האמינה בשאיפות הבורגניות של הציונות באותם ימים. היא ביקשה לקעקע את התפיסה ש'העיקר הוא להסתדר'. הם נראו כיתתיים ומוזרים במיוחד כשהרבו להתווכח בשפה לא ברורה לאנשי היישוב: בלשון העברית ובתוכן השאוב מן הספרות הרוסית והמהפכה הסוציאליסטית. הם כפרו בערכו המכריע של ההון (הקפיטל) והאמינו כי התשתית להתערות מצויה בעבודה ובעובד. הם בלטו במסירותם הרבה וביכולתם לתכנן ולהקים מוסדות.
הגליל היה זירה שגילתה אנשים גם בגלל ריחוקו של המקום, שתבע גילוי כוחות מיוחדים, ואולי גם בשל ההילה הרומנטית והמיוחדת של האזור.

חבורת חלוצים אחת הסתופפה מסביב ארגון 'החורש', שאיגד אנשים שונים שהתאחדו סביב הרעיון של פיתוח משק פלחה. מרכזו היה בסג'רה, החווה הראשונה של יק"א בגליל התחתון. בחבורה היו שלמה צמח, דוד יזרעאלי, אליעזר שוחט. שלמה צמח, שהיה לימים אגרונום, פדגוג, פילוסוף וסופר. הוא זה שטבע את המונח 'כיבוש העבודה' כפרפרזה על קריאתו של הרצל שתבע מהציונים 'לכבוש את הקהילות'. צמח היה ממייסדי 'הפועל הצעיר', מפלגת פועלים צעירים המסורה לשפה העברית ולעבודה חקלאית. יוסף ויתקין בן מפלגתו המבוגר שבין הפועלים, מורה בכפר תבור, היה בין הראשונים שתבע ליישב את החלוצים הפועלים ולהקים להם יישובים. הוא האמין כי צעירים אלו לא יוכלו להיות מועסקים לאורך זמן על ידי אנשים אחרים. הוא זכה על כך לביקורת צוננת של חברים במפלגתו, שביקשו לראות פועלים נודדים לנצח ובלתי ניתנים להשחתה הנובעת מבעלות על רכוש ועל אמצעי הייצור. בסג'רה הופיע גם בן עירו של צמח, דוד בן גוריון, שהיה גם יריבו והצטרף למפלגה היריבה 'פועלי ציון'. כל ימיו יתרפק בן גוריון על ימי סג'רה כהכנה למשימה בה האמין מילדותו: להיות מנהיג במדינת היהודים שתקום על פי חזונו של הרצל. הזמן שעבד עליו בגליל היה לגבי דידו מקור סמכותו המוסרית. חבר נוסף בארגון 'החורש', אליעזר שוחט, היה אדם רגיש, סמכותי ומוסרי. הוא היה בין היחידים מקרב החלוצים שדרש מעמיתיו לגזור על עצמם שתיקה ולהתמסר לעבודה ולמעש. אך רוב החלוצים לא יכלו לעמוד בכך. הם עבדו קשה אך גם דיברו לא מעט. הוא היה איש מחשבה וצדיק בדורו. לימים היה חבר מושב נהלל. אחיו ישראל שוחט שגם הוא פעל בגליל, היה מזכיר כפר הנוער ליתומי קישינב בשפיה, שאליה הגיע במסגרת חבורה מהפכנית סודית של אנשי 'פועלי ציון', שהייתה אז בתהליכי גיבוש: חבורת בר גיורא.
כרוח סערה הגיחה לגליל מניה וילבושביץ, לימים אשתו של ישראל שוחט. הייתה זו עלייתה השנייה ארצה. היא הייתה מהפכנית ברוסיה. אחֵיה, מאנשי העלייה הראשונה והשנייה, היו יזמים גדולים ומתכננים של מפעלי תעשייה בארץ. היה להם קשר משפחתי למשפחת חנקין ומשפחת קראוזה, אנשי העלייה הראשונה .כמה שנים קודם הם הצילו את מניה מהתאבדות בעת שקראו לה לעלות לארץ ברגע של משבר בפעילותה המהפכנית.אז גילתה את חלום חייה : לבנות בארץ יישובים סוציאליסטים. היא עזבה את הארץ בחיפושיה אחרי דרכים כלכליות להגשמת חלומה. כששבה קראוזה ניהל אז את חוות סג'רה. כשעלתה שנית ארצה ב1907 שיכנעה אותו לקבל לחווה חבורת פועלים שיחיו כקומונה, ויעבדו את אדמות החווה. היא גייסה לרעיון את ישראל שוחט, שקרא לחבריו להגיע, וכך הוקמה הקומונה היצרנית בסג'רה שרבים רואים בה את תחילתו של הקיבוץ. ישראל שוחט לא היה דומה לאחיו אליעזר. הוא היה בעל כריזמה ולהט פוליטי. הוא ביקש לארגן קבוצת שומרים אותה הקים בגליל. החבורה של הקולקטיב בסג'רה התארגנה במסגרת חדשה של 'השומר' (שנים יותר מאוחר היו שטענו כי השוני בין שני האחים שוחט מיטיב לבטא את המתח ששרר בקרב חלוצי העלייה השנייה).
עם צאתה של חבורת השומרים מסג'רה הקימה מניה וילבושביץ-שוחט בסג'רה קומונה של חורשות, שכלל נשים שהתמסרו לעבודה בפלחה, זאת לתמיהת הגליליים שהאמינו כי המחרשה נועדה רק לגברים.
חבורת השומרים ריכזה בידה עוצמה רבה, הרבה מעבר למספר אנשיה. השומר מנה כ-120 איש, שנדדו בארץ כולה והיו מעורבים במעללים ובמעשי גבורה רבים. השפעתם על הארץ ועל הציונות בכלל הייתה גדולה. מעולם לא ראו עצמם כחבורת שומרים בלבד. הם עסקו גם בנושאים פוליטיים וחברתיים. מניה שוחט הייתה גורם חשוב בארגון. זאת, לא רק בפעולות שבהן נטלה חלק, היוצרות סיפור מתח מתמשך, אלא גם ביכולתה לדאוג לעצם קיומו של הארגון. היא דאגה לטיפול אישי ואנושי, לנורמות מוסריות ולתנאים כלכליים וסביבתיים שיאפשרו לחברים לנהל אורח חיים תקין. הנטל היה כבד, שכן השותפות שלא נוצרה במקום של יישוב ומשק, אלא על ידי דבקות במשימה כמו שמירה, עמדה במבחנים קשים. בנוסף, נאלצו אנשיו לעמוד במטלות קשות נוספות כמו נשיאה באחריות לאלמנות רבות ויתומים של שומרים שנפלו.
שותפות 'השומר' שהצטמצמה למשימה ביטחונית, עוררה שאלות רבות, ומערכת היחסים הפנימית בין החברים החלה להתערער. מאיר פורטוגלי, שניחן ברגישות רבה, היה נחוש לפעול כדי להשתית את מהות השומר לא רק על משימות ביטחוניות, אלא גם התיישבותיות. טובה אשתו הביעה בצורה נחרצת את המתח בו היא חיה כאם, כאשר האבא משקיע עצמו במשימות ובמטלות. חרף מסירותו לעבודת השמירה ולמרות שהדחיק את הבעיות של משפחתו, הוא שהעלה את התביעה להקים מושב של שומרים, שאמנם נוסד בתל עדשים ב1913.
בימי מלחמת העולם הראשונה, כשהמשק החקלאי בארץ היה פרוץ והרוס, לא נותר לשומרים על מה לשמור והם הגיעו עם סוסיהם מכל המקומות בהם שמרו לתל עדשים. כאן התגלע ויכוח בין המנהיגים במקום: מצד אחד ישראל גלעדי ושמואליק הפטר וחיים שטורמן מצד שני. גלעדי נמנה עם המנהיגים החשובים של 'השומר'. איש ארגון וחולם בעת ובעונה אחת. בעצם ימי מלחמת העולם הוא ביקש למצוא מקום חלופי לתל עדשים שנראתה לו מקובעת מדי. שמואליק הפטר וחיים שטורמן לעומתו ביקשו להחזיק ולשפר את הקיים. העימות הביא לפילוג ולהקמתו של יישוב חדש כפר בר גיורא בצפון הגליל. התעוזה להקים ישובים חדשים בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה, ימי רפיון ואנרכיה, הייתה כה גדולה, עד שהמשרד הארץ ישראלי של ההסתדרות הציונית סרב להשתתף בה. הוא ביקש להשקיע כספים שקיבל מיהדות ארצות הברית בסיוע לפועלים במצוקתם על ידי עבודה ציבורית. היישוב בר גיורא הוקם בשיתוף פעולה בין קאלווריסקי פקיד יק"א לבין קפא"י הקופה של מפלגת פועלי ציון. גלעדי וחבריו התיישבו במקום שהיה עבורם אתגר כמקום הררי וקרוב לגבול והתאים לחלומותיהם. הייתה זו הפעם הראשונה שמפלגה ציונית הקימה יישוב…
לאחר מלחמת העולם הראשונה השומר פורק. גלעדי חלה בשפעת, ולבו כאב על פירוק השומר. בנו שכב חולה בראש פינה. אשתו קיילה שטיפלה בבנה החולה בראש פינה קיבלה ידיעה כי ישראל בעלה נמצא במצב אנוש בטבריה. היא נסעה לטבריה ובדרך נודע לה כי גם בנה וגם בעלה נפטרו. שיבתה של קיילה ליישוב הביאה לכך ששמו של המקום הוחלף מבר גיורא לכפר גלעדי. זהו אולי המקום היחיד בארץ הנקרא על שם אחד ממייסדיו.
חצר כנרת הייתה מקום נוסף שסביבו צמחה שכבת מנהיגים יוצאי הגליל. החצר, שקמה ב1908. היא היתה ראשית מפעל ההתיישבות של ההסתדרות הציונית. היא שימשה תחילה מקום הכשרה לפועלים, ואחר כך מקום הכשרה לחבורות של התיישבות .
בקבוצת הפועלים הראשונה בחווה בלטה חבורה שניהלה חיי קומונה. היא עלתה מהעיר רומני שברוסיה. הם מנו ארבעה אנשים וצירפו אליהם עוד כמה פועלים. בלטו ביניהם תנחום תנפילוב וישראל בלוך. הראשון היה פועל למופת שניחן ברגישות רבה. ישראל בלוך היה איש משק צלול מחשבה. אליהם הצטרף מנהיג ואדם מיוחד בעל מצפון, מעוף ויסודיות, יוסף בוסל. הוא עלה מהעיר לחוביץ עם חברתו חיותה גבזה. היא עסקה בחינוך במושבות והוא עבד בכנרת. שם הוא החל לחשוב על הקמת יישוב שיתופי, אך הרעיון נראה אז כלא בשל. בשנה השנייה לחצר כנרת פרצה שביתת הפועלים נגד פקיד ההסתדרות הציונית. רופין החליט לחלק את החווה ולמסור חלקים ממנה לידי הפועלים. התארגנה קבוצה זמנית לבצע את הדבר. הקבוצה שנבחרה על בסיס נציגות של ארגונים ומפלגות, התיישבה באום ג'וני, אך השובתים ובהם אנשי הקומונה גורשו מהחצר והתיישבו בחדרה. מקץ שנה להתיישבותם באום ג'וני הקבוצה יצאה להתיישב זמנית במרחביה. ישראל בלוך, נציג הקומונה החדרתית באום ג'וני, קרא לחבורתו הגולה להתיישב באום ג'וני, וכך נוסדה דגניה. חיותה, חברתו של יוסף בוסל, הצטרפה מאוחר יותר. בתחילת הדרך היו לה ספקות רבים ביכולת החבורה לממש את החזון, אך לאחר שנים של נדודים ולבטים, ולאחר שנולדה בתה הדסה, ב1919 ובוסל בעלה, מנהיג החבורה טבע בכנרת, היא הייתה למנהיגה חשובה של דגניה ושל תנועת הנשים הפועלות. היא האמינה כי אחד מתפקידיה המרכזיים של הקבוצה הוא לאפשר את שחרור האשה. בדגניה התבלטה גם דמותה של מרים אוסטרובסקי ברץ, האם הראשונה של דגניה, שביקשה לשחרר את האמהות מלכבול עצמן לבית. היא הייתה הרפתנית האגדית של דגניה ובה בעת אם לילדים רבים שהנהיגה בדגניה ובקיבוץ בכלל את הנוהג של הנקה משותפת בה אמהות הניקו תינוקות שנזקקו לכך. חיותה בוסל ומרים ברץ היו גרעין של יצירה נשית מיוחדת בקבוצה.
בחוות כנרת שהתה גם חבורת בוגרי בית ספר חקלאי של יק"א בארצות הברית. הם מרדו מרד ציוני בבית הספר והקימו חבורת חלוצים שעלתה ארצה. לרובם הייתה מיומנות בחקלאות: האחד לול והשני רפת וכד'. בראשם עמד אליעזר יפה, חקלאי מקצועי, אנרכיסט ומנהיג שהתנגד לרשויות השלטון. למרות תפיסתו זו, הוא ניחן ביכולת ארגונית, והיה איש חזון שהשקיע רבות בעבודת השדה והמשק. הקבוצה האמריקאית לא נשארה בחצר כנרת, שכן לא נמצאו לה ממשיכים מבית הספר והיא נותרה מצומצמת. היא נדדה בארץ, עד שלימים הייתה מעורבת בהקמת מושב העובדים שנולד בעלייה השלישית.
בחוות כנרת התגוררה גם קהילה קטנה של כעשר משפחות חלוצים מתימן. הרבה דובר על גורלה של חבורה זו. הוויכוחים סביב התיישבותה, 18 השנים שבהן התגוררה בעמק הירדן, ונסיבות הקמת מושב התימנים הראשון בכפר מרמורק בראשית שנות השלושים בידי התימנים מכנרת, תוארו לא פעם ועמדו במוקד דיון ציבורי רחב. הרבה דובר על אפליה וגירוש. המחקרים התעלמו מדמותם של שני מנהיגי החבורה, הרב דוד בן ישראל צאירי ואחיו. מדובר בשני אנשים מיוחדים, שהנהיגו את החבורה, וייצגו אותה ולחמו על ייעודה ועל התיישבותה. הם התכתבו עם הממסד בכתב רש"י בעזרת פסוקים מן המסורת, פיתחו את הוראת הילדים במקום, והיו קשורים קשר עמוק אל חבורות הפועלים הצעירים, עוד בטרם היו להם משפחות.
בראש חבורת פועלים שהגיעה לחצר כנרת בשנתה השנייה עמדה שלישיה מאוד מיוחדת: בנציון ישראלי, נוח נפתולסקי ומאיר רוטברג. הייתה זו חבורה שגובשה כקבוצה ברחובות. הם היו שונים זה מזה אך קראו לעצמם חבורת היחד. נוח נפתולסקי היה נווד, איש הצמחים, משורר, נזיר וחקלאי, שגידל בחוות כנרת חיטה בשיטה סינית, כלומר בהצפה. הוא זה שגילה את השושן הצחור. המשוררת רחל הייתה קשורה בו באהבה שהייתה בלתי אפשרית בגלל אופיו המתבדל. בנציון ישראלי היה איש ההתיישבות, איש משימות רחב לב ויצרי, עקשן פורה ואיש מופת. סביבו התארגנה קבוצת כנרת. על קברו נרשם 'אבי קבוצת כנרת', לא כותרת פשוטה למקום התיישבות. ישראלי היה אדם קנאי להתיישבות בכנרת אך גם למשימות אחרות שבהן היה מעורב במשך השנים. האחת הייתה להחזיר את התמר לארץ ישראל. למרות העובדה שהתמר היה צמח מרכזי בדמיונם של קוראי התנ"ך והספרות הרומנטית, הארץ לא מלאה תמרים. בנציון ישראלי הקדיש הרבה מחייו לקניית חוטרים, לגידול והפריה עד מסעותיו המופלאים לעיראק ופרס להביא ארצה תמרים לאחר קום המדינה. ישראלי גם עמד במרכז המאמץ לגיוס חיילים יהודים לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, כשכבר היה מעל לגיל חמישים. לחבורה היה שייך גם מאיר רוטברג שהוכתר על ידי החלוצים כמלך המעדר בגלל הספקיו. החלוצים הללו נקראו חבורת היחד. אל החבורה הצטרף אהרון דוד גורדון, פועל ואיש רוח שליווה את הפועלים. הוא התמיד בעבודת כפיים וכתב את דברי הגותו בלילות. כמבוגר הוא נטל את פועלי העלייה ההשנייה הצעירים תחת חסותו. הוא היה להם גם מורה הלכה אך בעיקר חבר המלווה אותם בלבטיהם בדברי נועם , בהגות מעמיקה, בשירה ובריקוד. הוא הרבה לפרסם בעיתון 'הפועל הצעיר', תחילה בחתימת 'הפועל הזקן' ואחר כך בחתימתו, וכתב לפועלים מכתבים אישיים. חבורת היחד עם גורדון ועוד חברים סולקה מן החווה בגלל שביתה ונדדה בארץ, היא נקראה לשוב ולקחת על עצמה את חוות כנרת ב-1913. כך נולדה קבוצת כנרת שלימים התיישבה בגבעה סמוכה. גורדון עצמו לא נשאר בכנרת הוא נדד עם הפועלים ממקום למקום ולא בנה לו בית. רק בשנותיו האחרונות כשחלה נענה לפניות חבריו הצעירים והצטרף לדגניה עד לפטירתו.
בקבוצת כנרת בלטה דמותו של אהרון שידלובסקי, ממטפחי מסורת הפלחה הגלילית. הוא האמין בפלחה שלדבריו לא דרשה השקעת הון. האדם העובד בה חי מפרי עמלו. הוא האמין בהסתפקות במועט ובחיי עבודה חופשית, וללא תלות בשלטון ובפוליטיקה, אלא בחבורה המבוססת על חירותו הפנימית של העובד.
אהרון שידלובסקי ובנציון ישראלי אנשי העלייה השנייה בכנרת היו כה שונים בדעותיהם ובתפיסותיהם, עד ששידלובסקי היה אומר תמיד: "אם אתה רוצה לדעת מה דעתי אתה צריך לשאול את דעתו של בנציון, שכן אני חושב ההיפך".
בחצר כנרת התגלה גם ברל כצנלסון שהיה למנהיג רוחני ומדיני של פועלי ארץ ישראל. איש מורכב, שניחן בעולם פנימי מפותח, שהתייתם בגיל צעיר מאביו ונשא בעול. כאיש צעיר הוא עבר משבר גדול, רפואי ונפשי וביקש לחולל מהפך בחייו ועלה ארצה.

אחת מתלמידותיו, לאה מירון, עלתה גם היא. היא הייתה אישה חרוצה שביקשה את שחרורה דרך עבודה חקלאית. חבריו של ברל שגילו את העובדה שהוא חולם ומרחף שידכו לו את לאה שנראתה בעיניהם כאישה שרגליה נטועות בקרקע. שרה שמוקלר חברתה ותלמידתו השנייה של ברל, עלתה ארצה שנה לאחר חברתה. באופיה היא דמתה לברל – חולמת וחלשה פיסית. היא הייתה מיילדת במקצועה. בכנרת של מלחמת העולם הראשונה נפגשה החבורה של אנשי בוברויסק ובראשה ברל כצנלסון במחנה פליטים על שפת הכנרת. הם עברו לחוות כנרת. ברל כצנלסון התאהב בשרה אולם אהבתם לא קלקלה את חברותן של לאה מירון ושרה. לאה הרגישה אהבה ואחריות כלפי שניהם. כשברל כצנלסון יתגייס לגדוד העברי וינסה לשווא לאחד את תנועת הפועלים, שרה נקראה ליסוד המעלה להלחם בקדחת הצהובה, ונדבקה בה. לאה הגיעה אליה והזעיקה את ברל שיבוא להיפרד. קבורתה של שרה שמוקלר קדשה את בית הקברות בכנרת בעיני החלוצים. כל מי שעזב את העמק בא להיפרד ולבכות על קברה. כשנפטר ברל כצנלסון ב-1944, ביקשה לאה מירון שהייתה לאשתו, לקבור אותו ליד קברה של שרה..
בחצר כנרת הקימה חנה מייזל את חוות העלמות. היא הייתה ציונית ומהפכנית צעירה שהגיעה למסקנה מקורית בגישתה המהפכנית. היא למדה בוטניקה, בהאמינה בשיבה לאדמה. כשהגיעה ארצה הבינה שללא השתתפות האשה בעבודה החקלאית, לא תהיה חקלאות עברית וגם לא יהיה שחרור לנשים. בעזרת נשות ציוני ברלין הקימה קבוצה גדולה של חקלאיות, שהיו לתשתית חשובה של החקלאות בארץ. חנה מייזל נישאה לאליעזר שוחט, משפחתם התיישבה בנהלל, וביוזמתה נוסד בית הספר החקלאי לנשים בנהלל.
לחבורה הכנרתית הייתה שייכת גם רחל בלובשטיין, לימים המשוררת רחל. היא הייתה בת למשפחה אמידה, שהגיעה ארצה בתקופת העלייה השנייה עם כמה מאחיותיה. רחל הייתה נחושה להיות חקלאית ולדבר עברית, ונקשרה לחבורת החלוצים בכנרת, במקום שהייתה לאחת מתלמידותיה הראשונות של חנה מייזל. רחל ישבה שנתיים בכנרת ואחר כך נסעה ללמוד חקלאות בצרפת. בעקבות המלחמה שבה לרוסיה, ואחר כך חזרה ארצה, כשהיא חולה בשחפת פתוחה. היא הצטרפה לדגניה אך נאלצה לעזוב עקב ההחלטה שאין לה מקום בקיבוץ כחולה במחלה מדבקת. רחל נדדה ברחבי הארץ והרבתה לשהות בבית החולים בצפת. היא אמרה באותם ימים, כי הרי הגליל הם המולדת לגבי דידה. היא החלה בכתיבת שירים באופן סדיר רק לאחר שעזבה את הגליל, אך נופיו וזיכרונותיה מכנרת ודגניה עמדו תמיד לנגד עיניה והיא הרבתה לתארם בחיות כה רבה עד שקוראיה משוכנעים כי הם נכתבו בגליל.

בחבורה קטנה שהגיעה לחוות מגדל בגליל ב-1912 היו יוסף טרומפלדור וצבי ש"ץ. טרומפלדור שניחן בכושר ארגון ומנהיגות, איבד את ידו בקרב נגד היפנים (1905) ונשבה על ידם. הוא שביקש תיקון בעבודה ובחיי חברה המבוססים על שיתוף ושוויון. תלמידו צבי ש"ץ, הצעיר והרומנטי, ביקש ליצור משפחה חברתית הנושאת בשורה משיחית של חיים משותפים. טרומפלדור תרגם את חזונו לשפת המעשה. עקב התאבדות של אחד החברים ותחושה כי הקבוצה כובלת את ידיו, טרומפלדור עזב את החבורה והצטרף לדגניה כפועל בודד, שם פגש באליהו גולומב, בוגר גימנסיה הרצליה, לימים מפקד ה'הגנה', שהכניסו בסוד פועלו. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה עזב טרומפלדור את הארץ והתמסר לארגון גדוד נהגי הפרדות שלחם בגליפולי. לאחר המהפכה שב לרוסיה ועמד בראש ארגון החיילים היהודים. בצבא רוסיה לחמו קרוב לחצי מיליון יהודים. עם כישלונו בארגון גדוד בצבא האדום שיגן על היהודים, שהיו אז קרבנות לפוגרומים גדולים, הוא ניגש לארגון הנוער היהודי במסגרת תנועת 'החלוץ'. טרומפלדור הקים הכשרות להכנה לחיים בארץ ועמד בראש חבורת חלוצים צעירים גדולה, שהתכוונה לעלות ארצה ולבנות בה יישובים לפי תפיסתו. טרומפלדור שב לארץ כדי לקדם מעשית את העלייה השלישית. בעקבות נפילתו בתל חי הוא היה לדמות שמיקדה את הערגה לגליל כסמל חלוצי. דמותו כגיבור הייתה אמורה גם לענות על שאלות קשות בדבר היהודים הנופלים קרבן לאלימות בלי להילחם. שאלות אלו עלו במלוא חריפותן בפוגרומים שלאחר מלחמת העולם הראשונה שהיו בעלי היקף נרחב שלא נודע כמותו עד אז. צבי ש"ץ החל בארגון קבוצות קטנות ואינטימיות בארץ בתקופת העלייה השלישית ואחריה. הוא נרצח יחד עם הסופר יוסף חיים ברנר בפרעות תרפ"א, 1921.

סקירה פנורמית קצרה זו של חלוצי העלייה השנייה בגליל, חושפת את הפוטנציאל האנושי שהיה טמון בהם ובמקום התיישבותם. לא הנוף גרם להתגלותם של אנשים אלו. תבנית נוף מולדתם הייתה רחוקה. אך הגליל היה עבורם גיא חיזיון שבו ניתן להם מקום להגשמת חלומם שהפך למציאות.
אפשר לעקוב אחרי הניצנים של ניסיונותיהם של חלוצים אלו במפעלי העליות שבאו אחריהם. כישלונותיהם והצלחותיהם הדליקו את הדמיון ועוררו את חלומותיהם של אנשי העלייה השלישית שהגיעה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ניתן לראות כיצד הדמות והסיפור, המעשה ההתיישבותי והעלילה האישית של החלוצים העניקה השראה ארוכת טווח .