טושק

מהרבה בחינות הקדמה זו מיותרת. הייתי מציע לקורא פשוט לטבול בכתיבתו השופעת של טושק אברהם אמרנט. אך אם בכל זאת ירצה להסתבך בניתוחים היסטוריים, להבין רקע, לתמוה קצת על הכתוב מזווית הראייה של מי שערך כתבים אלו ואפילו אם ירצה להצביע על כך שהעריכה מגמתית הוא מוזמן לעשות זאת אך בתנאי שלא יוותר על קריאת החומר עצמו.
כרך קטן זה בא להשלים את האלבום הצנוע והמעמיק שיצא בזמנו לזכרו של האמן. הכרך ההוא שהוקדש במיוחד לאמנותו של טושק הוקדם בהקדמות מאירות עיניים של גדעון אפרת ואברהם קנטור. הן לוו על ידי טקסטים של טושק המופיעים גם בכרך זה. אלא שכאן המרכז אינו הקו והצבע אלא המילה. זיכרונות וחשבונות עולם. כאן אין קהל, לא תיאטרון ולא תפאורת חג אלא כבשון לב בעל אופי מיוחד. מסירת דו'ח לאוהדים , לאוהבים ובמיוחד לאמן עצמו.

הקורא את זיכרונותיו של טושק לא יכול שלא לעמוד על הקשר בין הביוגרפיה לבין עשייתו האמנותית. זוהי ביוגרפיה עם שותפים, עם אוהבים. גיבורה של הביוגרפיה אמנם עומד מול מכשולים אך יחד עמו עומדים חברים. המכשולים הם תמיד כוחות אובייקטיבים. הפורע או הנאצי הקורעים את העולם הם כוחות טבע לא אנושיים. אין להם פרצוף.גם במחזות שטושק יוצר על חיי הקיבוץ האויב יהיה צפרדע, עכבר, רכוש וכלי נשק. לעומתם עומדים הגיבורים אנשים האוהבים , בעלי דיוקן אנושי. חברים, ילדים , שותפים.

בסוף ימיו חש טושק עייפות . הוא הטיל ספק ביצירת חייו. שאל עצמו שאלות קשות. האם פעילותו הרב גונית לא נבעה מהעדר נתיב מקצועי ברור. האם היא לא הביאה אותו למבוי סתום. הוא חש את השבר הקיבוצי של סוף שנות השמונים כשבר אוטוביוגרפי המבטא את מדרון הזקנה . לפתע נופץ עולם האגדה אותו בנה בעבודה קשה ובאמונה משך שנים. הוא תהה על ערכו של הפרוייקט שהעסיק אותו רוב ימיו. הוא חש שנעלם ההד ליצירתו ותהה אם תחושתו המוקדמת כי הוא יוצר יצירות לרגעים גדולים לא מחקו את ערכם בחלוף הימים. הוא היה אז בן שמונים. זו הפעם השלישית שהוא סיכם את חייו. הפעם אין זה סיפור אלא ווידוי. כמה שונה סיכום זה מהכתיבה האוטוביוגרפית בגרסותיה הקודמות !המשווה את הגרסאות יודע להעריך עד כמה במהלך חייו של אדם משתנה ראייתו את חייו.

הילד היתום מאביו החל את חייו בהתעוררות פנימית. הוא היה אז ילד, אנקור בקן. ילד בתנועת הנוער השומר הצעיר. הקן החם של תנועת הנוער היה מרופד הוא עמד אל מול עולם תוקפני הנתון במלחמה. היחד של הילדות השתלב עם רעיון בשל של צעירים . הוא הקנה לילד ביטחון ואתגר. טושק כרת עמו ברית של חיים. כבר אז התגלה לראשונה מה ששב וחזר כל חייו : הוא נקרא למשימה התובעת ממנו גילוי של כישרון. יצירתיותו וכושר ביטויו פורצים כהיענות לכלל. הוא מחנך ומייצג. הוא בונה תשתיות בתום ובנחישות. שליח צעיר של חבורה ורעיון. נודד על פני גליציה כנציג , כמדריך כמייסד והוא עודנו נער.

ערב עלייתו של טושק ארצה פרץ וויכוח רווי מתח בתוך ההסתדרות הציונית ותנועות הנוער על השומר הצעיר. הנוער התפלג. השומר הצעיר נתפש בעיני רבים כמכור למהפכה הסובייטית. בעיני חברי השומר הצעיר התמיכה באופק המהפכה מהווה גשר ציוני חשוב לחלקים של הנוער היהודי הלומד. התביעה למהפכה היא מכשיר חשוב בעיצוב האתוס החלוצי. הוויכוח סוער וטושק משתתף בו כחבר צעיר של הנהגת התנועה. הוא צריך להוכיח כי השומר הצעיר במפעליה מגשימה את חלומות הציונות גם כאשר היא מניפה את חזון הסוציאליזם ואחוות העמים. הד לוויכוח מופיע בזיכרונות שלו.

קבוצתו עלתה ב1931 ומתיישבת במחנה של החלוצים בנס ציונה מאותם מחנות שהיו פזורים במושבות , שהו בהן ועבדו כפועלי המושבה היחידים עד שהגיעו אל מקום התיישבותם.

עם עליית הקבוצה ארצה יחסו של טושק לקומוניזם עמד במבחן חדש. הרקע לעימות מתחדש זה במציאות של התקופה. העימות בין השלטון הבריטי והקומוניזם הסובייטי הגיע לשיא ב1928. התפרסם אז מסמך מזוייף ש'חשף' תכנית סובייטית לערער את השלטון באירופה כדי לקרב את המהפכה העולמית.'מסמך זינובייב' העלה את החשד העמוק של המערב. הבריטים לא היססו לגרש מן הארץ חשודים בקומוניזם . אך דווקא אז רעיונות קומוניסטים השפיעו יותר ויותר . אחד מהגורמים לצמיחתו של הקומוניזם היהודי בארץ ישראל היה הייאוש. בשנים ההן היו סיבות מיוחדות לצמיחתו.

שנת העלייה של טושק ארצה עם חבורתו 1931 היתה זמן של ליקוי מאורות מתמשך הציונות. משבר זה נמשך כמה שנים. הוא בא אחרי ניצחון גדול גם לניתוח וגם למעשה הציוני ב1924 . בשנה זו הארץ היתה לארץ הגירה יהודית . בקונגרס האמריקאי נחקקו חוקים המגבילים את ההגירה. שערי ארצות הברית ננעלו. משבר כלכלי גדול בפולין פגע ביהודים , במיוחד בבורגנות היהודית. רבים הגיעו ארצה והיה נראה כי הארץ תבנה עתה מהון ולא ממאמץ של חלוצים. אולם אחרי הניצחון הגיע משבר כלכלי גדול בארץ. הוא עורר סימני שאלה. העלייה נעצרה והמצב של החלוצים התערער עוד יותר. גם סמכותם. הניסיון לערב את היהדות המאורגנת והלא ציונית בהצלת המפעל הביא להקמת וועדות לבחינת המפעל הציוני חלוצי וזה זכה לביקורת בוטה. הקמת הסוכנות היהודית המשותפת לציונים וא- ציונים הותנתה ברפורמה חסלנית של ההתיישבות החלוצית. תחושת הפועלים הצעירים היתה קשה ביותר. גדוד העבודה התחלק בין שמאל וימין כשמנהיגו אלקינד ויותר משמונים חברים ירדו לרוסיה להקים שם את חזונם להתיישבות יהודית סוציאליסטית. אורי צבי גרינברג שהיה אז איש שמאל לוהט קרא לשבירת הגדוד 'נשבר צנתר הזהב'. בשעה שסוף סוף הוקמה הסוכנות היהודית ב1929 משבר הכלכלה העולמית הביא לכך שלא הגיעו הכספים המצופים. התהווה משבר כלכלי ומדיני שהעמיד בספק את כל המפעל הציוני.ב1929 פרצו המאורעות בהם פוגרומים ביישוב היהודי הישן ועשר נקודות התיישבות פונו. בכל מקום הורגשה אוזלת היד. הכל חיפשו מנהיגות אלטרנטיבית שתדע לנווט . וזו אכן קמה בדמותה של תנועת הפועלים כשבמרכזה עומדת המפלגה שקמה מפא'י. תנועתו של טושק השומר הצעיר אמנם לא הצטרפה למפא'י אך מפעליה ותודעתה החינוכית והחלוצית מהווה חלק בלתי נפרד מתנועת הפועלים וההסתדרות.
גם לחבורה של טושק חדר הייאוש ועמו רעיונות קומוניסטים. הדבר נעשה בחשאי כי הקומוניזם נאסר בארץ על ידי הממשלה. היה חשש לחיי הקבוצה כולה. טושק הגיב לגילוי הקומוניזם הנסתר בקבוצתו בסערה חרדית. הוא משתתף בסילוק חבריו מהקבוצה.

המשבר מזרז את איחוד קבוצתו עם קבוצת צריפין בעמק יזרעאל היא מזרע.
קבוצה זו לא היתה של השומר הצעיר . היא באה בעלייה השלישית וכללה אנשים ממרכז אירופה. היו בה הרבה אנשים רדיקלים שלא נפרדו מרעיונות המהפכה של סוף מלחמת העולם הראשונה. ביניהם דורה ומנחם באדר היא באירופה מהפכנית פעילה והוא נושא דגל המהפכה מבחינה אמנותית. המפגש בין הקבוצות השונות במזרע לא היה נטול מתח אך בסך הכל הפגישה פגישה טובה, יוצרת. דומה שטושק הוא אחד מהגשרים החשובים.

תמונת סטאלין הנערץ שצוירה על ידי טושק הרבה שנים אחר כך מעוררת את השאלה של הקשר המתמשך בין חברי השומר הצעיר לבין מיתוס המהפכה הסובייטית. בזיכרונותיו הוא משרטט כמה מן הרגעים הללו. שנים רבות התלבטה תנועת השומר הצעיר בין אידיאליזם פוליטי המבקש את חברת הביטוח שלו בעוצמת הסובייטית לבין הציונות והווי תנועת הנוער שלא היה יכול לקבל את הניתוחים המרקסיסטים האדוקים שתבעו ממנו לחכות ולהימנע מנטיותיו האוטופיסטיות רצוניים. נדמה היה למחנכי התנועה כי הוויתור על ההערצה לברית המועצות תביא לסתגלנות וויתור על היסודות השתפניים.למרות השוני הגדול בין המדינה הסובייטית ולמרות סירובה להכיר בתנועה הציונית חברי השומר הצעיר חשבו כי נאמנות לה חיונית כדי לשמור על היכולת לגייס נוער יהודי למהפכה הציונית ולהבטיח את אופייה החלוצי. ללא הזדהות עם מפעל מתגשם רחב ידיים הניסיון לתיקון עולם בציונות עלול להתנוון. גם כאשר הגיעו ידיעות על הקולקטיביזציה הכפוייה ורצח ההמוני של איכרים, גם כאשר הגיעו הידיעות על משפטי הראווה והרציחות של מהפכנים וותיקים הלב סרב להאמין. בעניינים אלו נסחף לא רק השמאל הציוני. הסגידה של המהפכה הסובייטית רווחה באינטליגנציה של כל העולם המערבי . היא התבססה על ביקורת החברה שהתפתחה וחוסר יכולתה לעמוד מול הפאשיזם המתעצם. בארץ הוויכוח ניטש האם הערצת רוסיה הסובייטית אין משמעותה חיסול העם היהודי, התבוללות אדומה? סיביר היתה מלאה בציונים שהוגלו כעונש על אמונתם. במזרע פעלו חברי השמאל בתנועת השומר הצעיר. את ההיסוס הראשון של טושק אל מול פולחן ברית המועצות אפשר יהיה לראות בסיפור המחזה שכתב בעקבות חוזה ריבנטרופ מולוטוב ב1939.כיצד זה כרתו ברית המועצות וגרמניה חוזה? מעניין תיאורו של טושק על קבלת המחזה בתוך מזרע. מתוכו ברור עד כמה היו חבריה חרדי שמאל. עם פלישת הצבא הגרמני לרוסיה ב1941 נעלמו הספקות וגברה האהדה לברית המועצות. התברר כי עמידתה של רוסיה במלחמה תרמה יותר להצלת שרידי העם היהודי יותר מכל גורם אחר. תמיכתה של ברית המועצות בהקמת מדינת ישראל קיבלה פירושים אידיאליסטים. בין נושאי הנאמנות למהפכה הסובייטית בשומר הצעיר שהיו חברים של טושק היה אורן שמאסרו בידי הסובייטים בעת ביקורו בצ'כוסלובקיה חולל רעידת אדמה חינוכית בקרב השומר הצעיר שנמשכה כמה שנים . היא הביאה לגירושם של הנוטים לשמאל בשנות החמישים.
אבא קובנר אמר שהוא לא יכול לסלוח להנהגת תנועתו שלא האמינו למה שהוא וחבריו סיפרו על המשטר הסובייטי וההנהגה חיכתה עד שבא השיכור חרושצ'וב וגילה בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטי את אופיו של המשטר לו הם סגדו. אופיו של טושק וחבריו נגד באופן מוחלט את העולם אותו נקראו להעריץ. גם הכרעותיהם וגם יצירתם החברתית תרבותית עמדה בסתירה למתהווה בברית המועצות אך מורכבות דרכי האמונה והקריאה של מצבים . הניגוד מתגלה בבירור ביצירתו של טושק.
טושק אהב לראות עצמו תמיד עם אנשים. הם קראו לו, חילצו ממנו כוחות ויכולות. אילולי נקרא היה אולי נאלם. אך הוא יכול לסמוך על חבריו שיקראו לו כי הוא קרא להם. הוא האמין כי יחד הם בונים לעצמם את מגרש המשחקים המאפשר להם חיים של משמעות.
הוא חש עצמו שותף למעשה גדול. בונה קהילת מקום המאפשרת להיות אזרחי עולם אנושי רחב. יחד עם חבריו ביקש להיות מעורב ומגויס לתיקון ובנייה של אלטרנטיבה. הוא הכיר אמנם בחורבות האנושיות , את קרבנות הסתם, הוא חי את ההרס הטוטאלי של רקמות החברה במלחמת העולם הראשונה . הוא חי את הפוגרומים והמשברים הכלכליים שגזרו מצוקה ודלות. כל אלה הוטלו עליו ביצירתו המתחדשת. את האמונה בניווט האלטרנטיבי רכש בתנועת הנוער. זה היה אתגר מוסרי אך גם אסתטי. כיצד תצמח מהווי הנעורים של תנועת הנוער השומר הצעיר ההוויה לה הוא שאף? בהיותו בפולין בטרם העלייה המרחק מן הארץ הוא שיצר את המאגר הרגשי, את המתח לחדש. הוא הוזן על ידי מצוקת העם היהודי וצרכיו. בהיותו בארץ מה שהצית את אמונתו היה היחד החי בעבודה בטבע וגיבש את עצמו למשימות

בחברות רבות הפנאי היה תנאי להשתתפות בהכרעות חברתיות ומדיניות. לא כן בחברה הקיבוצית. כרטיס הכניסה למעגלי ההחלטה היה קשור בנשיאה בעול העבודה. הפועלים היו צריכים להיות נושאי האחריות. האמנים בקיבוץ עוררו שאלה מאד מיוחדת. הם ידעו כי פנאי ליצירה הוא תנאי ליצירתם. לא פעם קרסו מתחת ללחץ החברתי והפסיקו ליצור. אמנם לא נתנה להם הזכות להיות רעבים וליצור אך הם עצמם חשו מחויבים לעולם העבודה. החברה העלתה תמיד את הפרדוקס שלמרות האחריות המוחלטת להקים חברה המבוססת על עבודה, בלי תרבות משותפת היחד יתפורר . היא זקוקה ליצירה ולא יכולה להתיר אותה. עמידתו של אמן הקיבוץ כבטלן , כאיש עם זמן, ערערה את פרימאט העבודה.
'מה אתה עושה?' שאל סדרן העבודה בדגניה את הצייר המקומי 'אני מחפש את הצבע' טען הצייר . סדרן העבודה שבא לבדוק מה עושה הצייר בשעה שהכל עובדים בשדה פשוט לא הבין 'הרי הוא כאן על הרצפה' טען כלפי הצייר הנאלם דום. יהודה שרת היה מנגן בלילות בכינורו בחדר האוכל של יגור – אחרי העבודה. כמה אמנים התנדבו להיות מנקי השירותים והמקלחות, עבודה קשה המשאירה פנאי לאמנות. גלעדי היה מהלך לסטודיו שלו כשהוא נושא על גבו לבנים לבניין. היו שיצאו עם הצאן למרעה. טושק כמו חיים אתר איש האמנות הוותיק של עין חרוד עבד כאופה. המאפייה הייתה עבודה שהותירה זמן . גם בה הוא מצא פורקן ליצר האמנותי שלו ופיסל בובות מבצק לילדים, המאפייה היתה למרכז תרבות. את הזמן לגיוס המוזות מצא כשומר לילה. הוא היה איש אמנות. דאג לציירים, עסק בתיאטרון אך הקפיד שלא להגדיר עצמו כאמן רגיל. הוא היה אמן באוהלו וחלוץ בצאתו.

טושק היה איש של אגדה. יצירתו עומדת בסימן של אגדה ההולכת ונרקמת ומורדת באותות הזמן. זו לא אגדת הילדים העוברת מדור לדור. הוא הבין כי עולם האגדה מהלך תמיד ודולה מעמקי האימה והחרדה, ממצוקת היחיד והילד אך טווה אותם באופן אחר בעלילה ובפיתרון . האגדה היא נשק מגבש חברה, היא תובעת התגברות והתבגרות. לא רק הילד זקוק לכך אלא גם החברה נזקקת לאותה שיבה אל שמחת הלידה המתחדשת. טושק קיים דו שיח עם קהילתו שיהיה מובן לכל , מהילד עד למבוגר. לילד פיתרון למבוגר חיזוק או לפחות חיוך מבין. שפת העלילה היא שפה רב גילית ומאחדת בברית של מאזינים שיכולה להיות ברית בין מבצעים ולהתפרש כאות לשותפות אמת ברמות אחרות.

כוחו של טקס, טקסט מבוצע בפומבי, תפאורה, הצגה בריפוי של פצעים חברתיים.
המבחן לאגדה בנוסח שלו היה לשמור על יסוד אנונימי של מחברה. טושק אמנם חיבר את המקום והזמן בהם הוא המציא את הסיפור אך הקפיד שהיא תהיה מעשה של רבים: לדידו האגדה חייבת להפוך להתרחשות תיאטרונית. בתחילת דרכו הסתמך טושק על יצירות אפיות מהפכניות בנוסח ברכט הגרמני . מנחם באדר חברו הוותיק כתב חלק מהטקסטים אותן מבצע טושק כבמאי, כתפאורן וכמפיק. יותר מאוחר הצטרף אליהם איש התיאטרון חנוך פז. החבורה האמינה כי הקיבוץ מתאים לתיאטרון ואולי הוא תיאטרון.
במסתו המבריקה של גדעון עפרת על טושק הוא הצביע על הקירבה בין יצירתו לבין התיאטרון האפי של ברכט ופיסקטור . אולם בתהליך התרגום של הנוסח ההוא לקיבוץ התחוללו תמורות. בצד יצירת תיאטרון לעומתי פוליטי שהיה בראשית דרכו של טושק עם חבורת הפועלים בנס ציונה, לאחר הצורך לבטא את הנחישות במאבק הסוציאליסטי לנוכח נפילתם של חבורות הלוחמים הסוציאליסטים על ידי הצבא הפאשיסטי באוסטריה ב1934 והמעקב אחרי נצחונו המזעזע של הפאשיזם באירופה התגלו גם צרכים אחרים. היסודות הלעומתיים, הלוחמניים, המגייסים, האירוניים בהם השתמש התיאטרון המהפכני באירופה לא היו דומים למצבו של התיאטרון בקיבוץ. טושק היה צריך עוד משהו. תיאטרונו היה צריך להיות תיאטרון של קהילה צומחת. משותף לכל חבריה ולא עומד מול אויביה. לא אמנים נגד קהל או תיאטרון מנוכר העומד כחוד חנית נגד אויביו אלא ביטוי משותף של יחד במצוקה מתמדת הנבנה בתפילה של שותפות ואהבה. לא תיאטרון קטרטי כתיאטרון יווני המתקיים בצד פעילות דמוקרטית של הפוליס. מפעל משותף לכל משפחת הקיבוץ על דורותיה. תיאטרון המביע אמונה ביכולת לבנות בית, גן , תרבות על ידי עבודה, משימתיות ופעילות חינוכית . השגב והפראזות נמסרו לוויכוחים האידיאולוגיים , להתכנסויות הפוליטיות , לאירועי העולם. היה צריך לתרגם אותם לשפת הווי, צבע, סיפור. ההצגה היתה צריכה לחייך ולהבטיח סוף טוב למרות שעלילתה יכולה וצריכה גם להאיר נקודות אפלות.
התיאור השבלוני של חלוץ ספוג יהדות שמתפקר על ידי הציונות וגונז את מה שלמד בילדותו לא התאים לטושק. תפישת היהדות הנרדמת המחכה לנשיקה מעירה על ידי משבר, געגוע, או על ידי רצון למסור מדור אל דור לא יפה לו. אמנם בחייו ומנעוריו הוא נושא בלבו את גורלם של היהודים, חי ברתחת גורלם אך תרבותית הוא לא בא מהיהדות הדתית. ייעודה של היהדות נודע לו דווקא מתוך הזדהותו עם אסונם ותוגתם של יהודים בני זמנו. זו שעשתה אותו ציוני. הסוציאליזם האמפאטי לקרבנות ההיסטוריה והציונות המורדת הם שחדדו את רגישותו ליהדות . עיצוב החברה הקיבוצית כוון אותו ללמוד את יהדותו.
אינני חושב שטושק הכיר את הגותו של בורוכוב. הוא ידע עליה כרבים מבני זמנו. הרי בורוכוב היה גם מרכסיסט וגם ציוני. כבני דורו ידע טושק שבורוכוב ההוגה הצעיר הוא הכתובת ההגותית לכל מי שמבקש לשלב ראדיקליזם סוציאליסטי עם ניתוח ציוני. אולם טושק לא הכיר את כתביו הפילוסופיים של בורוכוב אך דווקא בורוכוב בהגותו נגע באחת השאלות שהעסיקו את טושק : שאלת התרבות הפרולטארית ויחסה לדת.
בתחילת המאה העשרים פרסם לונאצ'רסקי שלימים היה שר החינוך הסובייטי ספר כמהפכן צעיר ואיש תרבות. (לונאצ'רסקי היה אחד המהפכנים היחידים שחוללו את המהפכה הסובייטית שלא נרצח על ידי סטאלין. ) לונאצ'רסקי הציע לייסד אלטרנטיבה לדת והיא הדת הסוציאליסטית . דת זו צריכה היתה להחליף את הדת המסורתית. לדעתו הדת הממוסדת מחפה על מחדלי הכלכלה והחברה היא מעניקה צידוק לעוול ולפיגור הטכנולוגי. הפולחן הדתי לדעתו מעכב את המהפכה וחוסמת את הדרך לתיקון החברה. לונאצ'רסקי כרבים אחרים לקח ממארקס את המחשבה שאם הדת מבטאת את מצוקת האדם הסוציאליזם צריך לפתור את המצוקה. הדת שנותנת ביטוי לבעיות האדם מצדיקה את העוול . אסור לתת לה להיות אופיום משכר להמונים. בעקבות רעיון זה לונאצ'רסקי הציע ליצור דת חדשה. דת הנותנת ביטוי לתהליך המהפכני. לדעתו יש לראות בסוציאליזם דת אלטרנטיבית. יש לבנות אותו ככזה. רעיונותיו של לונאצ'רסקי הוגשמו בתנועה לאמנות פרולטרית בברית המועצות.
בורוכוב המארקסיסט התייחס להצעתו של לונאצ'רסקי אך התנגד למסקנותיו. הוא לא כפר בביקורת הדת הממוסדת שלא מלמדת את החברה כיצד נחלצים מהמצוקה האנושית אך הוא חשש שהדת הסוציאליסטית תעשה אותו הדבר. דת סוציאליסטית לא תשחרר מהדוגמאטיות אלא תבסס דוגמאטיות חדשה. היא תצדיק שררה של סוציאליזם מדומה. היא גם תצליח לנתק אנשים ופועלים מסורתיים מהחזון הסוציאליסטי. דת סוציאליסטית תהיה מנוף לעקירת הסוציאליזם מהמונים ומתרבותם. תפקידה של התנועה המהפכנית לא לתת פיתרון מדומה חדש אלא להתרכז בתהליך של בנין כלכלה , חברה, פוליטיקה אלטרנטיבית. אל לה ליצור מקור לאיסורים חדשים או ערבויות .אל לו לקדש מהלכים, לעסוק בפולחני אדם. היסוד המשיחי בו היא מאמינה צריך לא לאסור ולא לתת ערבויות אלא לשחרר כוחות יצירתיים. להפנות לאידיאל , להיות תשתית להצמחה של תרבות במובן העמוק של המילה . תרבות זו כוללת עבודה וייצור, התארגנות חברתית , תמיכה פסיכולוגית והצמחה של ריבוי אנושי פורה. מבחינה זו הסוציאליזם חייב להישאר הימור. לא לקדש מהלכים, לא לבנות פולחני אדם להיות מוכנים לשינויים אך לשמור על האידיאל. האם הרקע לתפישתו של בורוכוב היתה היכרותו את פולחן התבונה שהוצע כפולחן חילוני במהפכה הצרפתית ? עד כמה שלי ידוע הוא לא הזכיר את הפרשה העצובה ההיא .פולחן התבונה ההוא מצא בסופו של דבר מקום מיוחד בעצרות ההוצאה להורג על ידי הגיליוטינה . נראה לי יותר שבורוכוב חשש שהסוציאליזם כפולחן דתי יהווה תירוץ לעוד תנועת התבוללות יהודית בה ימצאו עשירי היהודים ובניהם דרך להיפרד מהמוני היהודים .
הרבה מהפעילות התרבותית שנערכה על ידי טושק נוצר בהשראת רעיון התרבות הפרולטרית. אך לוח השנה היה יהודי. טקסי היחד קיבלו השראה גוברת והולכת של התרבות היהודית. טושק הוא מיוצרי הגדת הפסח של הקיבוץ הארצי. הוא מלווה אותה מתחילתה. היא מדריכה אותו בלימודים של מקורות יהודיים. נדמה לי כי אין זה מקרה כי התהליך בקיבוצו ובקיבוץ הארצי כולו מתחיל ב1941. הגורל היהודי התדפק בדלת. האיום הנאצי על ארץ ישראל ויהדות העולם היה גדול. אי אפשר היה להסתפק בהגדת פסח היתולית.
בשנים האחרונות לפעילותו עבר טושק לפעילות אזורית בתחום התרבות. הוא הפך בית הספר למבוגרים למכללה אזורית צומחת . לדידו זה היה מעבר מתאים . מכאן הוא היה יכול ללוות ברגישות את התמורות שחלו בקיבוץ. הוא ביקש לנצל את השינויים שהתחוללו כדי לפתח את מה שהוא האמין שגנוז בקיבוץ : הומניזם. הוא האמין כי השכלה תורמת לכך. אוניברסיטה לפועלים עם מינימום של היררכיה, דעת המדריכה שותפות בין מורים לתלמידים. הוא ביקש לבנות מכללה שתהיה קיבוץ אידיאלי. עם השנים גילה כי הציפיות ממקום הדעת שונות משלו. שדרכי הניהול שלו נראות מיושנות. שהמכללה אינה אלטרנטיבה אלא מוסד המותאם לכללי משחק אחרים.הוא לא טרק דלתות או ביקש מחאה. גילו נתן לו חסות . היה עם עצמו וחידש את פעילותו כאומן. הפעם לא להצגה חדשה או קישוט. גם לא רקם סיפור אגדה חינוכי.טושק לא חרג מתפישתו העקרונית כי הוא לא אמן של תערוכות ויחסי ציבור. הוא יוצר של קהילה וכשאין לו קהל נותר הוא ושירתו תוטבע בחומר. הבובות שאפה לילדים במאפיה בשנים הראשונות הסתירו את הטמפרמנט הגועש עתה כשהיה לבדו מול החימר יכול היה להשקיע בו בגלוי את שאלותיו . פיסול תוהה , מחפש ומתוודה בזיקנתו הפורה. אוהב את החיים.