כאחד  הדשאים, כאחד  האדם

 

אל מועצת  התנועה  הקיבוצית בבארי

 

אני בא להציג לפניכם ספר על אחת מהתנועות הקיבוציות. אחד מחברי נסע פעם בכביש בין ירושלים לתל אביב עם שני חסידים. הם השתייכו לחצרות יריבות משכבר  הימים. הוא  שאל אותם על חסידות והם אמרו לו שכל  החסידות עניין אחד. אז למה  הרבה חצרות ? שאל חברי . החסידים  ענו אם אין הבדל למה  שלא תהיינה  חצרות שונות ?

אני איש  האיחוד אך אני מסתכל  על התנועה  הקיבוצית  כתנועה  אחת וכך האמנתי כל ימיי למרות הקושי והוויכוחים  הלוהטים.  ספר זה מוקדש לחברים. לקיבוצים. לסיפורים. אני מקווה  שיעלה  גם תובנות. מה  שחשוב לי לומר זה  שניתן היה  לכתוב  ספר  עם  כמה  כרכים ומאות רבות של  עמודים.  לא רציתי בכך.

רציתי בספר שייתן השראה לאנשים המבקשים דרך ולא  רק מסכמים  אותה. ועל כן הספר  עבר  דיאטה חמורה. בספר  ברוח זה שערכתי לפני  המון שנים 'כאן על פני  אדמה' יכולתי לא לכתוב  את  שמות הצלמים בתקווה  שכל צלם מאיר  את  הקיבוץ  כולו. היום  דבר  זה  אינו אפשרי  אך גישתי אל  החומר  זהה:  כל הסיפורים על קיבוץ אחד הם סיפורים על  כל הקיבוצים. אין כאן מפתח או ייצוג אלא לעניינים.

הספר צריך לשמש  את החוקרים ואינו מחקר מעמיק  בכל נושא. אני מקווה כי החומר ידליק את יצר השאלה וייתן השראה לכל אלה  המחפשים דרך לתקן את  העולם ולו  במקצת.

האיחוד  הוא  התנועה  הכי פחות נחקרת. הפרגמטיות שלה, הקשר שלה למפא'י חיבל ביכולתה לייצא את יוקרתה. גם הספר הזה אינו מכוון להגביר  תהילת עבר. בוודאי שאינו ספר ניצחון. כשמו כן הוא  כאחד הדשאים כאחד האדם. גיבוריו, גם המופלאים שעוד עמנו אינם  במרכז הזירה  הציבורית והם  בבחינת מסכמים ומקווים.

 

אנו מציינים היום 70 שנה  לעליית 11 הנקודות  בנגב. צריך לזכור באלו  זמנים הדבר  קרה. הימים  ימי  התוודעות לאסון  הגדול  שקרה לעם  היהודי. שלושת המצפות שקמו בנגב רביבים, גבולות ובית אשל  קמו ממש  בימים  בהם  הגיעו  הידיעות הברורות  על השואה. זלמן  רובשוב  הרצה  אז  בכפר  הס במלאות  עשור להתיישבות  האלף. והוא  אמר כי מעולם לא  הבין את  הפסוק  הזורעים  בדמעה  ברינה יקצורו. האם לא  ראיתם את הזורע  ברינה ואת  הקוצר  בעצב ?  אך עתה  כשהוא  רואה  במועדון של  כפר הס  את  פינת  הקיר  החשוף , פינת הזיכרון לחורבן, ואת  הכתובת   הכתובה  בתוכו ' אם אשכח  גולה  תשכח ימיני'  הוא מבין את  הפסןק  התנכ'י  : גם כשאתה  שטוף  דמעה  עליך לעבוד ולזרוע. ואכן מי  שקורא את הדברים שנאמרו אז  יודע שעלו על  אדמת הנגב  בתודעה  של  אסון גדול, של מחויבות ענקית. דווקא בנגב נקרע הספר  הלבן. והחלום הרחוק  של  התיישבות  במדבר  הפך לסיסמת הדור.

עובדה  שצריך לזכור  היא  מאין הגיעו  הצינורות לנגב שאפשרו את  הקמת 11 הנקודות. הן הובאו מלונדון של הבליץ. הם הצינורות בהם השתמשו  הבריטים לכיבוי השרפות של עירם.עם הניצחון לא היה חפץ  בצינורות הכיבוי והן הובאו ארצה  כדי  להוות יסוד להעברת מים בנגב. רק  עם במצוקה  אמיתית  מחפש פתרונות כאלה, גם מבחינה מעשית וגם מבחינה   סמלית.

בימים ההם כתב  אברהם שלונסקי את השיר  הידוע 'השמעת  איך בנגב  ארץ מול  שמים.'

והנה  בימים אלו מצאתי  בפנקס עלום שלו  שנשמר   ביד יערי  רשימות  שכתב  בקונגרס  הציוני בבאזל ב1946. שם הוא פגש  את מנהיגות הציונות לאחר  הימים הנוראים. זו היתה  פגישה  קשה  כי לדעתו  הם לא  עמדו  ברמה  הנתבעת  על פי  המצב  הדרמטי. הוא מזכיר את  תפישתו את המדבר. את החורבן  המחייב  המאתגר. אל מול  תאוות השכחה והשיתוק.

 

כמה  שהנגב והערבה מבקשים בית וצל, בריכת שחייה ומזגנים יש לזכור  כי מתחת לכל  אלו נמצא  המדבר  וקורא לנו מצד  אחד שוחררנו מהאימה  של  קללת  הגלבוע  ומותר לנו  לשיר, לפעול,  לזרוע ולקצור אך מצד  שני יש  לזכור  כי  אין להסתתר  מאחורי הפעולה , מאחורי המנוסה אל  העולם  הטכנולוגי  החדש. ההיתר  שקיבלנו  לעבודה, לזמר הוא התגברות וזיכרון של  החורבן ומחויבות לשיקום  העם היהודי. אלו היו  הלבנים של שירו המופלא זמר.

בספר  כאחד  הדשאים, כאחד  האדם, על  התקופה מ1950 1980 מצוי אותו היתר  לשיר  אחרי  תקופה  של אסון. לא  כמשיחיות  שקר אלא כאחריות לתיקון, ליצירת  בסיס  של  בניית חברה ישראלית  שהוא נדר שלא  הותר עדיין. נדר מחייב לעתיד.