כמה הערות על תיאטרון יהודי דרשה ומדרש
שיחה עם אבישג
האם יכול להיות תיאטרון יהודי? האם איש חסיד היה תיאטרון יהודי ראשון. בוודאי שלא. התיאטרון התנכ'י היה כבר קודם. יצחק קצנלסון ערך תיאטרון תנכ'י וסופרי ההשכלה עוד לפניו. הפסיו הנוצרי היה תיאטרון שינק לא מעט מהמסורת היוונית דווקא. כנראה שהיה עוד אמצעי לגישור עם העולם הפאגאני. ובכל זאת היה תיאטרון יהודי הפורים שפיל עמד במרכזו אך היו ניצנים של תיאטרון תנכי. אך דומה כי מסורת זו נותקה אחרי השואה. היתה תחושה של התגלות מימד שאינו מבקש את מעמד הבינים של התיאטרון הנשען על מסורת מיתית ארוכה. התגלות הארץ, הפוליטיקה, המלחמה לא כקרבן. ואפילו האמנות. הנה משה שמיר בהצגתו על המלוכה עשה את המעבר אל תיאטרון תנכ'י שונה, מדרש ציוני.
המדרש האם הוא שיחה אינטימית בין תלמידי חכמים ? ארי אלון טוען שזה היה מרכז החיים המדרשיים והפלפולים על ההלכה. שהשיחות המתפתחות בבית המדרש היו שיחות מופשטות . לא כל ההלכות קוימו. הן היו שיחות של תלמידי חכמים בלבד.
אך היה משהו מיוחד. הן היו שיחות המזינות את החכמים בהתייצבותם השבועית בפני קהילתם כל שבוע. כאן היתה קפיצה מן האינטימי אל הציבורי.
קפיצה זו יכולה להסתדר בכמה צורות. או של בקע בין הציבורי לאינטימי מתוך אי אמון בציבור ואמון בחכמים. זוהי מסורת אפלטונית הבנויה על העיקרון שסוקרטס דיבר עם הציבור יותר מדי וזה הביא למותו. על הפילוסוף השליט הנאור לספר סיפורים ולא לתת לאחרים לספר . את מספרי הסיפורים ואת בעלי הקושיה יש לגרש מן העיר. הם מרעילים את הציבור על הפילוסוף להמציא סיפורים מחנכים אך לא נכונים כי האמת נסתרת מהציבור. הוא צריך להיות יחצ'ן של שקרים מועילים. עמדה אחרת היא עמדה דמוקרטית הרואה באמת מה שהציבור מבין. מדגם של דעת קהל מספיק ויש להשתחרר מאתגר האמת. אין אמת יש מי שמקבל קופירייט על האמת בזכות כוחו ושלטונו. הדיוויזיות מקנות זכות על האמת והדבר תובע את השלטתה. האמת של המנצחים תובעת כוח ולא משפט. לעומת זאת הדמוקרטיה היא האמון בתהליך שמתקיים בתנאים קשים בו האמת מתגלה במאמץ רצוף ולא מתקדם בו במבוך האינסופי מתקדמים בכוח החלטת רבים , כל רגע הוא רגע של תביעה לחשיפת האמת וזו עקרונית היא אמת של כולם. ההחלטה היא תמיד בסיס לדיון נוסף תהליך הנמשך עד אין קץ. זהו דיון המחייב משפט אינסופי תיקונים ולימוד המעלה את רמת הדיון הציבורי . חיפוש פומבי זה אחרי האמת נענה לא רק לחוק אלא נוצר על פי זרמים של מחויבויות מרצון שרוקמת לעצמה החברה . מתוך חירות מלחצים ומתוך שאיפה לחופש . הוא מבקש להעמיד מטרות חדשות להשתחרר מעול מיותר הפוגע ביחיד ובתהליך צמיחתו.
המורה החברתי יודע כי אמונות אלו הצומחות מהווית היחידים החיים בשאיפתם לאחריות וחירות שלא נוסחו בחוקים או נכפו בכוח השלטון לא תמיד מוצאות להן ניסוח המסוגל לעבור מדור לדור אם לא ימצאו להם הד בתרבות החברה המתגבשת לאינסוף. הוא רואה עצמו מחויב 'להתוות דרך ולמסור דבר' כפי שכתב גרשום שלום. הם מחויבים לחתור לביעור השקר אם לא לאמת.
התפישה המבקשת להכיר בכך שאין אמת אלא נרטיבים רבים קוראת ומטפחת את פולחן הכוח המשליט סיפור אחד על השני.
התיאטרון היהודי צריך להיות שונה מהיווני בכך שהגיבור היווני אינו מצפה לצדק אלוהי אלא לתככים אנושיים מועצמים בדרכם של האלים. הוא שפועל מעבר לתחומיו ושוקע בהיבריס נענש ושותק בפני האלים ואינו יכול לתבוע מהם צדק. את הצדק כמוסכמות החברה מייצגת המקהלה. הגיבור התנכ'י קורא לדין את אלוהיו. יש לו משא ומתן על הצדק האלוהי.
הדרשה היהודית האירוע והסיפור של קבוצת החכמים מקבלים את משמעותם רק מסמכות ההד שלהם בעדת המתפללים, החוגגים, המתאבלים והמביאים ילדים לעולם. כשם שתפילת מנין שונה בעיקרון מתפילת יחיד, כך פלפולי תלמידי החכמים מקבלת תוקף אחר מהנהגת הציבור ומהקשבה למתרחש בו. אותו ציבור המונחה על ידי הזיכרון הקולקטיבי שלו ועל ידי חרדותיו ותקוותיו לעתיד. המדרש והדרשה קשורים זה לזה כמו הפרטיטורה לביצוע המוסיקה כמו התסריט לסרט. כמו החזרה להצגה לפני שהקהל נכנס לאולם. חלק מעולם הלימוד הוא בעצם חזרה כזאת המטרים את מה שיכול לקרות בעידן אחר, במציאות שונה ועיקרו הוא חידוד המשמעת המוסרית לקראת בואו של העתיד שאת טיבו איננו מכירים. החכמים טובלים ומעמיקים בים הסיפורים והעלילות, ההכרעות והדמויות שהיו על מנת להכין עצמם בלי קץ אל העידנים שיבואו. הם אינם מאמינים כי ההשכחה יכולה להתקיים בלי הדחקה מסוכנת. לכן הם מאמינים כי הגאולה נמצאת דווקא קשורה אל הזיכרון. התיאטרון המחזיר את המסורת למעשה ההתייצבות של אדם עם אדם, להקשבה לגיבורי עבר כדי לחדד את השמיעה אל זרמים עתידיים. לא קיומיות תקועה בהגבלת המוות אלא למרד החיים הנוצרים ללא הרף. אך הוא פועל כאן ועכשיו. אירוע חייב להתחבר לקודמו, כאנאלוגי, כחוזר על עצמו, כגלגול בשינוי צורה.
ברכט ואאורבך : ברכט מבקש לנתץ את התבונה והדיבור כיסוד מוסרי. לדידו הכל זקוק לטיהור על ידי המעשה הפורץ מסגרות המהפכה אינה בתבונה אלא בפריצת מסגרותיה שהן היפוקריטיות ביסודן. אאורבך מבקש לשוב אל התבונה המספרת כיסוד משפט מוסרי כטיהור ממיתוסים ושיבה אל הריאליה התנכית.
חביבה פריה את רבי נחמן מברסלב :
במיתוס של האר'י ותלמידיו הצמצום כפשוטו או לא כפשוטו הוא הכרח הנובע מרחמיו של הבורא. הוא מכשיר הכרחי לתהליך הבריאה. הבעיה מתחילה עם שבירת הכלים. נחמן רואה בצמצום מקום אבסורדי ללא אלוה. הוא הבעיה המרכזית המעוררת את הקושיה הגדולה שאין לה מוצא אלא אמונה. מעין אף על פי כן. השפה אינה יכולה להתמודד עם הצמצום רק השתיקה והניגון. ואולי גם הצחוק האמיתי. השבירה היא סיפור אחר. שם יש דיבור שם צריך לתקן היא מעולם הדיבור. התבונה, החוק.
כשחוזרים על התיאטרון היהודי של הדרשה ובית המדרש יש לראות זאת מזווית ראייה של תיאטרון לשחקנים ותיאטרון רחוב כשני קצוות. תיאטרון של שחקנים הם יבקשו להיכנס לאיך, לפרטים, לרצון לשחק במקום השחקן המופיע. מי שהולך לתיאטרון יודע ומבקש להיכנס למערכת התיאטרלית. לעומת זאת תיאטרון הרחוב בו העוברים ושבים נכנסים בעל כורחם לעולם התיאטרון. מה קורה בדרשה ?