לאחר הפגישה הראשונה שלנו כצוות אקדמי המלווה את עבודת בית לוחמי הגטאות , על סמך הפרוטוקול של ישיבתנו, לפי בקשת החברים, הרשיתי לעצמי לרשום את המסמך בתקווה שהוא יהווה טיוטה למסמך האמיתי שייכתב אחרי דיונים של הצוות בישיבתנו הקרובה. נקווה כי בישיבה זו נמצא את האפשרות להרחיב ולבקר , להציע וליזום מסמך שיוכל להיות מעין מצע פעולה לצוות העובדים והמחנכים ולצוות האקדמי עצמו שימשיך בדיוניו. יש להניח כי נצטרך להיפגש קצת יותר בפעמים הראשונות על מנת להיות בטוחים כי נקבע לנו מסלול ברור לדיוננו הבאים.

בית לוחמי הגיטאות היה המוסד הראשון שעסק בזיכרון השואה. הוא פעל בזמנים שונים, בדורות שונים. בגלל ראשוניותו וטיב הנהגתו הוא גילה פתיחות רבה ופעל תמיד בלי נוסח כופה אך מתוך נאמנות גדולה. הוא היה בין הראשונים בפתיחת נושא זיכרון ציבורי של השואה זיכרון שבער כביוגרפיה של מי שעבר אותה אישית או נפגע ממנו כקרוב משפחה אך לא מצא ביטוי פומבי . גם בתקופות שרבים מהניצולים העדיפו שלא לדבר, בלוחמי הגיטאות העידו , ציינו, קוננו, חיפשו ביטוי. מייסדי המקום היו דוגמא לחיפושים כנים, לעדות עמוקה למפגש שאיחד את המחקר עם העדות, את הלבטים החינוכיים עם הצורך למסור מסר. שילוב המקום עם תנועה ציבורית גדולה ותחושת הייעוד של חברי קיבוץ לוחמי הגיטאות , העניק כוח לבטא את התמיהה והאבל, את הכאב והיתמות , את הנחרצות שבהכרעה לברוא חיים חדשים. כל זה התרחש בתקופה שבה רבים העדיפו לשתוק ולהשתיק הן בעולם המתארגן במלחמה קרה והן בארץ בתקופה של עלייה המונית ואחרי הזעזוע של מלחמת העצמאות . במשך השנים החלו להיחשף בארץ ובעולם העדויות האישיות , התפתח המחקר ההיסטורי המקיף. כאשר חלפו הימים , הנסיבות השתנו והצטרפו דורות חדשים התברר כי השואה נוגעת בשאלות קיומיות עמוקות גם של אלו שלא היו בה.

דור יוצאי השואה התבגר והשנים שחלפו לא השתיקו את הסיפור הוא הועבר לדורות שחוו ניסיונות רבים נוספים. מלחמות, שינויים כלכליים וחברתיים, וויכוחים פוליטיים סוערים. היה צריך להעביר את הסיפור לדורות צעירים . ההעברה חייבה להתלבט מחדש על פשרו. בדור השני והשלישי, כשהחלו להגיע לביטוי ציבורי סיפורי העם היהודי שלא העיד ציבורית בדור הראשון . לוחמי הגיטאות ראו תמיד את פעלם כמכוון לבטא ראשונים את שחיכה לביטוי, לא כדי לבוא במקום הסיפור הכולל אלא כדי לאפשר את ביטויו השלם. כשם שהמורדים ביקשו לסלול במרד דרך לאי מחיקת סיפורם של קרבנות השואה . הם לא התכחשו לגורלם של אחיהם וידעו עד כמה בסיפורם של הרבים היה גם סיפור של התנגדות שהתרחש בתוך הווית חוסר האונים והרשע שמסביב כשם שמעשי חסידי אומות העולם כל כך בולטים דווקא משום שלצערנו לא ביטאו את הסיפור הכללי ומשום שפעלם רק הדגיש את היותם כה מעטים.

הפצת הסיפור ההיסטורי של השואה על כל המעגלים הגדולים התחולל בזמן בו העלו שאלות לגבי השפעתו על המפעל הלאומי היהודי ועל משמעותו ההומאנית של השואה. בהקשר אליו העלו שאלות של זיכרון ושל שיכחה, של משמעות ושל ייצוג. של תרבות וחינוך אך יחד עם צמיחתה של הגות עמוקה התפתחה גם בורות ובערות . של השטחה והכחשה.

תהליך המחקר והרחבת הידיעות הספציפיות על מה שהתחולל היה מלווה בחששות כי השואה תלך ותשכח אך עם הזמן התברר כי למרות כניסתה האיטית של מלחמת העולם השנייה לרצף הימים והפיכתה לחלק מההיסטוריה המתרחקת דווקא השואה נשארה על סדר היום : הפצע והעלבון של האדם לא עוברים מן העולם . מסר השואה היה לחלק בלתי נפרד מהתרבות האנושית. יחד עם עובדה חשובה זו צומחים אינטרסים של השכחתה של השואה ושל הזילות בשימוש בה.בית לוחמי הגיטאות פעל בכל התמורות הללו והיה צריך לנתב את דרכו החינוכית בתוכן.

בית לוחמי הגיטאות כגוף העוסק בחינוך החל להגיע אל דורות של צעירים חדשים. גם כאשר מייסדיו היו מבוגרים הם לא איבדו את המוקד שלהם באנשים הצעירים. תהליך זה נמשך כבר דורות. . הצעירים נחשפים בזמן צמיחת זהותם העצמית לשואה במרכז החינוכי הם פוגשים את ההוויה הטראגית של הנעורים בתקופת השואה . גם כאשר המחקר והרצון לזכור העלו במוזיאון נושאים אחרים כמו הילדים, קהילות והקשר המתעמק והולך אל הביוגרפיה הקונקרטית של קיבוץ לוחמי הגיטאות בכל תצוגה הנעורים, תנועות הנוער והמרד יהיו ויישארו חלק מרכזי. מייסדי המפעל היו ופעלו כצעירים בשואה , פעלו במרד לא משום שחשבו שהם מספרים סיפור אחר מהאסון הגדול וחוסר האונים האנושי והיהודי אלא דווקא מתוך מעורבות עמוקה עם האסון ובתוך הווית הכישלון האנושי הגדול הם ביקשו לסמן מחויבות ודרך.

בשנים האחרונות מסתמן תהליך בו השואה הופכת להיות נקודת מוצא לכל דיון בזהות היהודית ובהוויה הישראלית. אנו צריכים להיות ערים לתהליך ולהגיב עליו מתוך הכרה עמוקה שאמנם נושא השואה קיבל את החשיבות הראויה לו אך יש להתמודד עם הסכנות שהתגלו בתהליך זה. סכנת ההשטחה וההשחתה של הטיפול הן בזהות היהודית – ישראלית והן בשואה עצמה מאיימים. בצד ההעמקה בלימוד השואה התברר כי הדיבור עליה מסתיר גם בורות ומבוכה , רצון לברוח הן אל הפשטות רחוקות והן אל רגשנות המחליפה רגש אמיתי. מתגלית נטייה להסתפק הן בסיסמאות לאומניות והן באוניברסליזם שעיקרו מחיקת הקשר המיוחד של היהודי אל השואה. העיסוק בשואה נוטה לעתים להסתיר את ההוויה היהודית לפני השואה ולעתים למחוק את הפרספקטיבה הציונית שהפכה כה גורלית ליהודים בשואה, ובמיוחד אחריה. הבריחה מעומק העיסוק בתקופה ואימיה נוטה להפוך לפולחן מוות במקום להזדהות עם מי שרצו ולחמו למען החיים.

לימוד השואה מתוך תחושת אחריות הן ליהודים ולתרבותם והן למצע מוסרי אוניברסאלי הוא האתגר שיש להתמודד עמו. יש למצוא אפשרויות להתמודד עמו אותו דרך אמפטיה וההעמקה, דיוק היסטורי, ויכולת הכללה התורמת לאחריות מוסרית.

המוזיאון אינו מכון ללימוד יסודי אקדמי של השואה אך עליו להישען על עבודה של מחקר מדויק ככל האפשר. על הפעולה החינוכית להשתדל להישען על עובדות היסטוריות שנחשפו, שניתן לשפוט את אמיתותן , שניתן להפריד ביניהן לבין הביטוי החופשי והיצירתי שלהן וזאת כדי למנוע שימוש לרעה ודמגוגיה הסותרים את כבוד האדם המתחייב מהטיפול בנושא. מחויבות זו קשה במיוחד במפגשים קצרים שבית לוחמי הגיטאות צריך להציע. הוא גם קשה משום שגופים שונים מגיעים למוזיאון מתוך סדר יום שלהם . הצורך של המוסד לראות עקרונית את קהל היעד הרחב ביותר מתוך תפישה כי חשוב שהציבור כולו ייחשף למסר שהוא מביא מחייב מטודולוגיות שונות אך יש לאבחן בין שימוש במטודולוגיות מגוונות השומרות על יושרה חינוכית לבין מניפולציות וכניעה למסרים הסותרים את האני מאמין של המחנכים. הפצת המסר לציבור הרחב ביותר אסור לה להפוך למיסחור. כשם שאסור להסתפק בקהל שבוי ומצומצם כך אסור לאבד את חוט השדרה החינוכי שבית לוחמי הגיטאות מבקש להנחיל. הכבוד לקהלים רחוקים חשוב , גם אם נקודת המוצא שלהם שונה, אך חשוב כי הכל ידעו כי הפעולה החינוכית המתנהלת בבית נעשית מתוך עמדה ומסורת תרבותית הנושאת עמה מסר ברור. האמונה כי הפעילות של בית לוחמי הגיטאות צריכה להגיע לקהלים מגוונים ושונים, הן בעם היהודי והן בעמים אחרים ובמיוחד הערבים החיים באיזור נובעת מתוך אמונה כי המסר המוצג בו אותנטי ורלבנטי. ההטרוגניות של הזיכרון מחייבת להתעמק ולעמוד על המתחים הרבים הנוצרים במפגש, אך לא לאבד את נקודת המוצא ואת המסר המיוחד של המקום: האמונה החינוכית בדיאלוג ולא בפולחני שקר ובהערצה המשחררת מאחריות , היכולת לפתח מפגש אנושי ולפתח תחושת מחויבות לתיקון חברתי .

לרוב המבקרים בבית לוחמי הגיטאות אין הוא יכול לשמש בית ספר ללימוד השואה. הם באים אליו או אחרי שלמדו על השואה במסגרות אחרות או כנקודת זינוק ללימוד מסודר יותר. מחנכי הבית צריכים לעודד לימוד מסודר כזה. אין לתת למבקר את התחושה כי ביקור בבית יכול לבא במקום לימוד מקיף. התפקיד של הביקור הוא להעניק אלמנט לא פורמאלי שיביא את המבקר הן לנסות לדעת יותר והן לערוך חשבון נפש המתחייב מתוך התמודדות עם הנושאים המוצגים במוסד. הביקור בבית לעתים יהיה סיכום של תהליך קודם ולעתים פתיחה של תהליכים שיבואו כמו מסע או קורסים ארוכים, בירור חינוכי או תהליך מתמשך אחר. למרות שיש בבית לוחמי הגיטאות מוזיאון ומחקר הם באים לשרת את התהליך החינוכי המגוון המתקיים בו. העיצוב של בית לוחמי הגיטאות , השימוש בפריטים אותנטיים, העדויות, המפגשים ובמיוחד הפעילות של המדריך צריכים להיות מכוונים למטרות אלו.

במשך השנים יזם בית לוחמי הגיטאות הקמת תערוכות, מכונים, פעילויות מרכזיות . המאמץ להקים פעילויות כאלה , לייצר להם חלל ומסגרות וצוות עובדים , הרצון למשוך להן אמצעים הביא לכך שלעתים הן נראות כפעילויות תלושות זו מזו. לעתים נראה כאילו בית לוחמי הגיטאות הוא פדרציה של פעילויות שאפילו מתחרות זו בזו. יש לקדם פעילות היוצרת אחדות יותר גדולה שאיננה מפריעה למגוון אך לא יוצרת תחושה של נתק ואי הבנה..

ההכרעה של מייסדי בית לוחמי הגיטאות לקרוא לבית על שם יצחק קצנלסון המשורר, איש התרבות, איש החינוך המובהק, המאמין הגדול בצורך לתיקון אנושי והמקונן הגדול של העם היהודי יכולה להוות מצפן לפעילות המתנהלת במוסד. יצחק קצנלסון האיש שקשר עצמו עם הנערים בגיטו ועם תנועת הנוער והמרד מתוך מודעות מלאה לכך כי הם רסיסי השבר הגדול הפועלים בתוך הוויה שתחייב למאמץ עילאי ליצירה שתוכל לשקם את האנושי ואת היהודי.. ומחויבות זו צריכה להנחות את המחנכים שבבית.