לעכב את הקריעה לקראת פתיחת חדר אבא קובנר בגבעת חביבה
בימי ילדותו של ברל כצנלסון היתה שביתת קצבים בבוברויסק עירו. הם ביקשו למחות על כך שנתנו לקצבים מהעיר השכנה להביא בשר ולמנוע מהם פרנסה. נוהג היה קיים כי מי שרוצה למחות נגד משהו המתרחש בקהילה עליו להפסיק את קריאת התורה בשבת, לעלות לבמה ולומר את דברו. הקצבים אכן עכבו את הקריאה אך בית הכנסת היה ערוך כך שהפרנסים ישבו ליד ארון הקודש אולי כדי לחבל ביכולת המחאה . הם ביקשו לזרוק את הקצבים מהבמה אך אז קם ברל כצנלסון בן הארבע עשרה היסה את הקהל ודיבר אל הקהילה . הקהילה קיבלה את טענתם של הקצבים.
זהו נוהג של עיכוב הקריאה הוא מעביר את תשומת הלב מן האותיות הכתובות לאנשים החיים. הוא מחייב עצירת פתאום במסלול החיים . לנוהג זה התכוון אבא קובנר כשכתב בשירו לעכב את הקריעה. אלא שהוא כתב את הקריעה בעין. והקריעה בעין היא קריעת אבל, קריאת מקונן. אבא קובנר ביקש להשהות את האבל, האם כדי להדחיקו? או אולי דווקא כדי להפוך אותו למקור אנרגיה למרד אקטיבי? מרד שלא מסתיים, מרד שהוא מעשה רוחני, לא טינה כלפי העולם אלא מעשה של לקיחת מנהיגות. כמוהו חשו רבים מהאנשים שנקרעו מהמרקם האנושי בתקופת השואה וסרבו להיכנע נפשית לסיוטיהם. . היו לא מעט כאלה ולא על כולם אנו יודעים. הם היו בכל הרמות בכל המישורים. מרידתם התממשה בבניית משפחותיהם, קהילותיהם, עבודתם. כמו שאמר פרויד הזקן המבחן הוא באהבה ובעבודה ובשתיהן הם עמדו. אך היו מעטים שיכלו לבטא את המרד ולהפוך אותו למילים היכולות לעבור מדור אל דור. דרכן להתחבר אל תרבות קודמת, דרכן להתחבר אל התרבות שתבוא אחר כך. אין זה תהליך פשוט והוא מלווה בסכנות רבות. כיצד יתקשר עם הגבורה האילמת שהתגלתה בימים האפלים, עם הגבורה שלא מודעת ממעשיה, עם הגבורה החשאית והפרטית של חסידי אומות העולם, של חסידי היהודים שהגנו איש על רעהו, שעזרו במחווה חד פעמית, שאהבו בזמן השואה, שפרסו לחם שפרצו בתפילה, שעודדו בזמן משבר. כיצד יתקשרו המילים עם אלו שלא היו בשואה, בני הדורות שבאו אחריה . האם יוכל מפעלם המנהיגותי תרבותי להתחבר וליצור עם אחרים?
לא פשוטה היתה דרכם של מנהיגי תנועת הנוער והמרד במדינת ישראל אליה חתרו ואליה באו כבעלי הניסיון הקשה ביותר. גם בדרך אל המדינה, גם במדינה עצמה חשו כי נמשכת אי ההבנה, גדלה המחיצה בה התנסו עוד שם. הרי בניגוד לרבים רבים בתקופה הנוראה ההיא הם כל הזמן מסרו לעצמם דין וחשבון כחבורה. דין וחשבון שרק הדגיש את בדידותם. גם האחרים היו בודדים במאבקם אך הם היו בודדים יחד. מודעים לכך שימסרו דו'ח, שהזיכרון יתבע מהם, שהעתיד יבקש פתרון לסיוטיהם.
אנו יודעים כי אנשים כמו אנטק וציביה וגם אנשים כמו אבא ורבים מחבריהם חשו אחריות עצומה כלפי העבר שהעמידה אותם בסימני שאלה בעיני אלו שראו עצמם אחראים להווה ולעתיד. מנהיגי המרד ואנשי תנועות הנוער לא ראו עצמם כאנשי העבר, ככבולים יותר מאחרים בעברם. הם ראו את עצמם אחראים על שימורו של העבר מתוך תפישתם את ההווה, מתוך חזון עתידם. הם חשו כי שיכחת העולם שנרצח יהיה מחדל נורא לגבי תרבות העתיד. הם האמינו כי נקודות המבט שרכשו שם, בסיטואציות הקיצוניות שם חיוניות לבניית האידיליה כאן. האידיליה היחסית. אך לא כך ראו אותם חבריהם כאן. הם חשבו כי עליהם לשחק את תפקיד העד לנצח לא את תפקיד היוצר. לאבא היה כוח להתגבר על כך אך חלק מההתגברות היתה בויתור על מנהיגותו. הכוונתה לערוץ תרבותי חברתי. אלטרנטיבה זו נפתחה בפניו בגלל קישוריו כאמן, כמחנך, כאיש של שפה. אנטק וציביה מצאו את עצמם פועלים דרך בניית הקיבוץ והמוזיאון אך היו גם שלא מצאו את דרכם בסבך הזה. לפעמים באופן טראגי. אנשי רוח ידועים בחו'ל התאבדו אך גם בארץ היו שלא יכלו להתגבר על כך.
חדר זה הוא המעבדה בה נשקף המאמץ הגדול של האיש להיות איש של רוח עם אדמה מתחתיו. עם אנטנות חזקות העומדות בטלטלת הרוח בגלל הבית ובגלל יסודותיו.
קראת פתיחת חדר אבא קובנר בגבעת חביבה