מארק בלוך על ההיסטוריה

האדם במרכז

ובאמת זאת לימדונו זה כבר רבותינו כדוגמת מישלה ופוסטל דה – קולאנז': מושא עניינה של ההיסטוריה הוא , מטבע הדברים, האדם. ומוטב לומר : בני האדם. את מדע התמורות מיטיבה להלום צורת הריבוי, באשר צורת היחיד נוטה לצד ההפשטה; צורת הריבוי הריבוי לעומתה מציינת באופן דקדוקי את היחסיות. מאחרי קווי המתאר במוחשיים של הנוף, מאחורי המכשירים או המכונות, מאחרי הכתבים הקפואים ביותר למראית עין ומאחורי המוסדות המנותקים לחלוטין כביכול ממי שיסדו אותם- מאחורי כל אלה קיימים בני אדם, ואותם מבקשת ההיסטוריה להבין. ומי שאינו מבין זאת , לא יצלח כי אם לתרגילים בידענות לכל היותר. ההיסטוריון הטוב משול לאותו ענק מן האגדות: המקום שריח בשר בני אדם עולה ממנו באפו, אליו יעוט לציד.

מארק בלוך אפולוגיה על ההיסטוריה עמ' 70

היסטוריון – אוהב את החיים

הסולידריות שבין התקופות כל כך איתנה, עד כי קשרי הפענוח של האחת באמצעות האחרת פועלים אהדדי משני הכיוונים גם יחד. אי הבנת ההווה היא תולדה בלתי נמנעת של אי- ידיעת העבר. אך באותה מידה אין שחר לניסיון להבין את העבר בלי לדעת דבר על ההווה. במקום אחר כבר הזכרתי את האנקדוטה הזאת : נלוויתי אל הנרי פירן Henri Pirenne בדרכו אל סטוקהולם. מיד שהגענו אמר
לי : 'מה נצא לראות תחילה?אומרים שהוקם פה בית עירייה חדש. הבא נפתח בו', ומיד הוסיף, כאילו להקדים תשובה לפליאה : ' לו הייתי אספן עתיקות, הייתי מתעניין רק בחפצים עתיקים. אבל אני היסטוריון , לכן אני אוהב את החיים'. היכולת הזאת לתפוש את החיים בעיצומם היא- היא סגולת הסגולות של ההיסטוריון. ואל יטעונו סממנים של איפוק סגנוני; סגולה זאת היא נחלתם של אנשי השם שבתוכנו: פוסטל או מייטלנד Maitland בדרכם המחמירה, לא פחות ממישלה. ואולי הסגולה הזאת בעיקרה היא מתנת פיות , שאיש לא יכול להתיימר להשיגה , אלא אם כן נמצאה לו בעריסתו. ואף על פי כן יש להפעילה ולפתחה. הכיצד ? וכי יש דוגמה טובה מזאת שנתן פירן עצמו, היינו במגע מתמיד עם העכשווי ?
שכן אותו רתת של חיי אנוש, שרק במאמץ גדול של הדמיון נוכל להשיבו אל הטקסטים העתיקים, אפשר להרגיש בו כאן ועכשיו. פעמים רבות קראתי סיפורי מלחמה וקרבות, ופעמים רבות סיפרתי סיפורים כאלה. האם באמת ידעתי, במלוא מובן של הפועל 'לדעת' – קודם שחזיתי מבשרי את תחושת הבחילה המחרידה- האמנם ידעתי באמת מה משמעו של 'כיתור' לצבא ומהי 'תבוסה' לעם ? ובטרם שאפתי אל קרבי במרוצת הקיץ והסתיו של שנת 1918 את אווירת העליצות של הניצחון – ועודני מקווה מאד למלא בה את ריאותי שנית, אף שהניחוח שוב לא יהיה כשהיה , אללי – האמנם ידעתי באמת ובתמים איזה משמעות טומנת החובה מילה נפלאה זו? לאמיתו של דבר , ואחרי ככלות הכל , נשאל תמיד, במודע או שלא במודע, יסודות מחיי היום – יום שישמשו אותנו כדי לשחזר את העבר , כדי שנוכל לתת בהם גוונים חדשים במקומות הנחוצים. וכי איזה מובן היה בעינינו לאותם שמות המשמשים אותנו לתיאור של הלכי נפש שפסו מן העולם ושל דפוסים חברתיים שגוועו , אילולא ראינו תחילה בעינינו כיצד חיים בני אדם ?

אפולוגיה על ההיסטוריה 85-86

מארק בלוך, אפולוגיה על ההיסטוריה, תרגום צביה זמירי , עריכה מדעית בניי קדר, מוסד ביאליק , 2002

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *