מה  נשתנה

 

אנו  המהגרים בזמן שואלים תמיד מה השתנה. מאין באנו ? לאן נוסעים? במסע הגדול הזה  יש שסופרים בלי הרף  את עמודי החשמל  החולפים, אחרים מתבוננים   באבני הדרך . כשהפלגתי על אנייה הדריכו אותי שהדרך היחידה להימנע ממחלת ים על הסיפון היא   לא לנעוץ עיניים בכל גל, לא  להתעכב  בכל טלטלה, לא להזיז  את המבט  מהאופק  האינסופי.  אך מי יכול?

מה נשתנה  של פסח קשור  אצלי לא  לישיבה  ליד  השולחנות, לא לקולות הילדים הקטנים השואלים שאלות (למה  המבוגרים אינם שואלים שאלות את הילדים? למה  המבוגרים  תפשו  חזקה  על

התשובות ?) אצלי הקושיות  הן תוצאה  של המסעות שאנו עורכים. בהגירה בזמן  השאלות מתערבבות עם  התשובות.

 

אני מבקש להביא  שני תיאורי מסעות- שינויים האחד של סופר גדול והשני  שלי להבדיל.

 

הוא  החליט  לצאת לעיר הגדולה, לצאת מהעיירה הסוגרת, לפרוץ לעצמו דרך  חדשה. כדי שיוכל לצאת הוא היה צריך לנסוע בעגלה. על העגלה  כמה  נוסעים. הכל נוסעים אל העיר  הגדולה הוא נוסע אליה בגעגוע אל  האופק הרחוק הם כדי להנות מהמיית הגלים. הוא מבקש דרך  אל החלום  הגדול, הם אל הפיהוק הרחב. הם מתרחבים בעגלה ודוחקים אותו לפינה. הם זוללים ודוחפים זה את זה. הוא מתכווץ והולך. אך הכל  נוסעים  למקום אחד.  י. ח. ברנר יודע : באותה  עגלה , באותו מסע יכולים לדור יחד הבריאות המדומה והשתלטנית , החיפושים האינסופיים ולעתים העקרים.

 

מול סיפורו זה  אני מבקש לספר סיפור של מסע ברכבת אחרת. רגע בחיי.

הרכבת הקטנה  יצאה מהתחנה  העתיקה  והמוזנחת בירושלים.  הכיוון היה  צפונה.  קבוצת נערים ונערות  יצאו לקורס מדריכים. אני שהגעתי לא מכבר  משליחותם הדיפלומטים של הורי בארגנטינה הייתי  קצת זר. במולדתי.  השנים שביליתי שם עשו אותי לזר  כאן,  הייתי  ציוני אדוק וישראלי קצת חלוש. לבשתי מכנסי צמר אפורים  ולא חקי עם כיסים בחוץ, מילותיי היו חסרות, וחשתי  עצמי שונה ואולי בדרך בטוחה לבדידות לא  מכובדת.  כמה מחבריי הבינו  שיש להם עסק עם אחד  שהגיע  מדרום  אמריקה.  הם חשבו שאפשר לסדר  את העניין  בקלות ולדבר  אתי על הכדורגל בארגנטינה אך אני נותרתי אילם. רציתי לדבר  על ציונות והשיחות על כדורגל רק  חשפו  את חולשתי., כעבור  זמן הבנתי : המסע הזה ברכבת יסתיים כנראה  באלם.  בגלות בביתי שלי. לפתע  החלה  שירה. לא  מאורגנת. קצת עם זיוף אך עם הרבה מרץ. היו טפיחות שכם ומחיאות כפיים.  לא שיחת נפש, לא  דיבורים על חזון משהו  המולתי וחם. החל ריקוד משונה  בתוך הרכבת הנעה. זיהיתי  את הרקדנית המיוחדת , נערה שחייכה לכולם ורקדה  בעבריתץ נדמה  היה לי כי רק  אני, הציוני והזר  רואה שהיא  רוקדת בעברית.

חשתי מצטרף. כבר לא מתדפק אל דלת. מסוגל להתבונן בחלון של הרכבת הנוסעת ולראות את לבי מבפנים. חל שינוי.  חשתי מצטרף אל מסע.