עין החורש

עין החורש  קמה בשעה  של אי וודאות. היה אז משבר  גדול בהנהגה אחרי  מאורעות 1929. האמונה  במפעל לאומי  חברתי שקעה  והכל חיפשו דרך למעורבות של מתיישבים במימון  התיישבותם.  היה אז משבר  מנהיגות גדול. אף אחד לא ידע  אור  כי למעשה   החברה  הישראלית היתה  בהיריון. כי  כוחות חדשים עולים ואיום חיצוני  עומד  להפוך את המציאות.

הגעתו של  הגרעין הבלגי לעין החורש  סימן  צבע  מיוחד  שהגיעה  לואדי  חווארית , לעין החורש. כוחות  תרבותיים מיוחדים עמדו להגיע  לעמק . אליהו פורת ואשתו.

 

 

 

אני רואה  את אלישע  על אופניו מופיע  על שבילי עין החורש  עוקב  אחרי ונראה  כחלק מהטבע מסביב. לא מגוהץ, גם האופניים נראים  כחלק  מהטבע  המקומי ולא כחלק  מהציוויליזציה. תמיד  הייתי אומר לו : לנו יש  נוף לכם יש נוי.  כנויניק  כבר ידעתי כי משהו מיוחד  קורה  בעין החורש.זוהי מהפכת ליפא יהלום.

 

בקורות  גינות הנוי בקיבוץ לליפא יהלום יש  תרומה  מיוחדת  מסורת הנוי  עברה לא מעט בזכותו מהרעיון  שנוי בא להשליט סדר בכאוס הטבעי, לבטא את התבונה  הצרפתית   בה הצמחים מסופרים היטב והחלקות גיאומטריות   לאותה אסכולה  שאנו נוטים לראותה  כגינות הנוי האנגליות שבאו  ליצור  נוף טבעי יותר, שופע יותר, המדגיש  את הבית האנושי  החי  בתוך הטבע.  זה  אותו נוסח  שהיה מתאים יותר  לטבע  הפרוע  של החלוצים שאומרים עליהם שהיו  מסתרקים בבוקר כך שיראו פרועים.  אך ליפא יהלום היה  גם שייך  לאסכולה  שביקשה לבנות את הטבע. לחוש  בו את היכולת להקים גבעות במישור ולהשטיח  משוכות לכלל דשא  רחב לפני חדר  האוכל.  הוא  היה   אמן בלוותר לטבע אך גם להכיר  בכך כי הטבע  בארץ ישראל  אינו דומה לטבע אחר. ההיסטוריה  מלאה  אותו בצלקות, בשרידים,  במלחמות ובהיסטוריה מתמשכת. הטבע הוא ארכיאולוגיה והיסטוריה בו מוטבעים כל  המפלות האנושיות הגדולות וההתמודדות  הקשה  בין  הישימון והירוק.

 

כך עומדים שני משוררים אנשי עין החורש בפני נוף ביתם ומשוחחים עמו. הם שני דורות  האחד  היודע  שצריך להתמודד  עם גבורתו והשני עם יצר  התבוננותו. האחד שחי ליד  המיתוס הביוגרפי והיצירתי  הסובב אותו והשני את פירוק  המיתוס לפרוזה שירית  חכמה ונוקבת. אך הנה   שניהם מכירים בכך כי הנוף שלהם פצוע היסטוריה. זה מביא לעלי השלכת בעין  החורש  צללי יער  פרטיזני, שרידי  סיוט, התקוממויות וצורך  ליצור ולשבור מיתוס גיבורים והשני החש  כי  הכל נסדק  אך מבעד לסדקים ניתן עוד לשיר  שירי אהבה רכים אל הסביבה.

 

אך גם הנוף החדש אוצר בתוכו  סתירות רבות. היום אנו יודעים עד כמה  שתי השורות של  נתן אלתרמן שביקשו לשיר יחד נוטות להיאבק  זו בזו

 

נלבישך שלמת בטון ומלט

ונפרוש לך מרבדי גנים

 

 

ב1905  מפרסם ביאליק  את שירו הבריכה שצריך להביע  את  האני  מאמין השירי שלו.  המשורר נאחז בשפת המראות, בהתבוננות  הקונטמפלטיבית שלו בטבע, בבריכה  שהיא  ראי הנפש  ראי הסערה והשקט. ראי הצמיחה הפנימית וההופכת את  געגועי  הנפש  לאור התמונות שבטבע.  אבא  קובנר כשנאסר  אחרי  שניסה להבריח את רעל הנקמה  לחבריו הנוקמים, נאסר  על ידי  הצבא  הבריטי שלא ידע  כנראה מה קורה .  הוא  הובא למאסר בקהיר. שם נמסר לו  ספר שירי  ביאליק ובו  פגש  את השיר  הבריכה. הוא קרא וכתב  פואמה על הפרטיזנים ביער. אך שמר  את הבריכה  בלבו. והנה  אחרי הרבה  הרבה  שנים  כתב  את גרסתו על  הבריכה  של עין החורש.

 

זוהי  בריכה  אחרת. אין היא ממלכת הטבע  המקיים ללא  מעורבות אנושית. היא חפורה  בידי אדם, האיקליפטוסים לידה  נשתלו בעבודה  אנושית  מאומצת . היא  מוגבלת. אין היא  מעוררת חלומות אלא  קשורה למציאות ובכל זאת יש להגן עליה  מפני אלו  היורים  בה, הציידים. אלו מזכירים לאיש שאינו כביאליק צעיר חולמני המתבונן  ביפי היקום אלא איש ההולך עם עצמו ומקשיב  לקולות המזכירים לו את שזכה לראות ולחוות את  יצר  הרצח. הוא  לא מבין איך יכול להיות צייד יהודי. איך יהודים יכולים להיות קשורים בהבאת  המוות  בעולם. הבריכה  בשבילו אינה מושא מיסטי ובכל זאת יש  בה משהו המעורר את המשורר ליצירה.

 

 

 

 

 

 

השלכת העין החורשית  על גינתו של המשורר  מעוררת את כל שאלות הגורל, המרד והאהבה. מה שנראה  כמרד, נדודי העלים הפתאומיים. מעין מרד  הממלא  את היקום אך  זהו מרד  דמה, לא  אמיתי והוא יחזור חזרה. העלים המנתרים פתאום הופכים להיות מה  שהיו זה מכבר ערמה  מוכפשת, מדיפה  ריח רקבובית  במקום אחר. הם  נשרו  מהעץ   בכובד  גורל. חסד  של אמת  נעשה להם ככלות יומם.

הגורל מנווט. כמסען  הגורלי של  הציפורים.  . אך הוא  המשורר מעמיד  את  הביוגרפיה  שלו אל מול  הגורליות של השלכת קודם כל  בפסק  דינו על העבר

מכאן והלאה הנני  החופשי בעבדי עולם. ידי לא  נטלו מאז דבר מן המוכן. בלי בררה  מוקדמת בלי שלם בדם. מכיון שהוא שלא  כמו  העלים או הציפורים  חופשי ואחראי  הוא צריך למסור  דוח.

 

אני נושם משמע  אני מסרב להתחרט. בעלותי על משכבי איני  נרדף פחדי שמא יימצא עם שחר  עץ חרב קורס  על יצועי. כבר לא פוחד ממכת גורל הוא  למרות זאת בים הירוק  אשר מסביב הכרעותיו של המחבר נראים כקול עלה  נידף תועה  במרחב דומם.

 

אין זה אומר  כי אבא  קובנר יכול לסכם את חייו  כניצחון. שהוא  יכול לשיר  את חייו כשיר לכת אל המטרה. הוא יכתוב  בשיר  אחר

 

איני יודע להגיד  עכשיו אם זאת העת שבגדה  בנו, או שהיו חיינו מעשה  טלאים? מלח של סערה  אחרת אכל את הקשר  בין הדבקים.

 

השיר  המתאר  את שני הילדים המעיפים את העפיפונים  שמסתבכים זה  בזה  מסתיים  במעין תפילה   שהילד מתפלל

 

אולי את  זוכרת את הצעקה שצעק  הילד במרום גבעת הגרוטאות הה! הה! צעק  אלי! עשה  שעפיפוני לא ימות.

 

אנחנו  שיצאנו למשונה שבעליות  לרגל

גלויי פנים . והיו  אגרופינו קפוצים

בכיסים, שלא להסגיר את כף ידנו הנחרצת

למגידי  עתידות מקצועיים

  • הנגזר כי אובדי דרך נקיץ

גם הפעם ?

 

 

 

 

אפילו שיר  שכולו נוף. שכולו טבע איננו אלא  הגן שטפחו  אמנון  ראובני, כלומר מעשה רצוני של אדם, של חבורה.  זה השיר  אודות הנוי  של עין החורש. אותו נוף  המציג  היום  אתגר כה חמור למתכנניו, לעובדיו, לדייריו.  שיר זה  היום מוצב  כאתגר  חמור ופורח בפני  הקיבוץ על דורותיו.  אומרים שארכיטקטים  אוהבים צילומים של הבית הגמור ביום מסירתו. אז הוא  עוד לפני ואחרי  תכנונו, בינויו. הוא  חורג  מהזמן. הוא  כבר גמור והוא  בטרם. אך לא כן עם הגן. הגן תמיד מתחלף, עץ

נושם, תמיד מצוי בזמן  החולף.

 

במעשה ידינו בדשא שלנו

המטופח

אצור  הקול

שאינו צועק

לא בוכה

אך ודאי. כמו גוף מוכר

ריחו חוזר  אל נחיריך

 

הטבע  בעין החורש  אצל אבא קובנר  תמיד  , אנושי רווי פעילות אנושית, רואים בו אנשים ולא  מנוסה  מאנשים.

 

כמו תפילה  בציבור

של האקליפטים

הזקופים שלנו

לרגליהם נטמן רפי בלא  עת.

 

 

כל  עוד על מכונה עומדת הארץ ללא תנועה

הנפש נוע תנוע

ובסתר  המדרגה

 

רעי, הייתי אומר, הייאוש  אינו ראוי לאהבתכם

 

 

אדון  החלומות

אנחנו איננו שותקים!

השותק  הוא  רק  אתה.

המצא  מנוחה  נכונה

לזעקה ולתקווה, שהרי

אין לנו הרבה  בררות

אלא  הסיכוי האחד

להגיע ככלות הכל עד  היפה. למלא

מהדם כוס שמורה

כדי להגמיא בה  את הנפש

ולחזקה ללכת

בקו ישר

חזרה

לעולם

 

בעין החורש  בונים  בתים

 

בעין החורש  בונים  בתים כבכל העולם

מניחים תחילה יסוד,

מוסיפים קירות ולסוף

יוצקים את גג הבטון בטון מזוין.

אולי זה  נואל מדי, אך אני מנסה

במו ידי אולי בערוב ימי

לבנות  לי בית אחר, תחילה  אצוק  בטון

כמידת גופי, בלי דלתות.

אקבע חלון

(למה  הם משאירים את החלונות לסוף?)

וכשלא יהיה  לי מספיק יסוד

להניח  עליו את  ראשי

אקרא בעד  החלון

אליך, אהובתי.

 

תיאור  חדר   האוכל בימי חג

 

הכל אומר גנדור מלא חן. שאינו חסר

את ניחוח השקיפות קל וחומר

המיית הנהנין.  כמו זמר  עם

תוסס כדובדבן, בסומקו בשל

נביעתו  ממקור  צח מן התום והאצילות

שאי בזה  אבדו לנו.

 

בואי ננסה  לספר  במילים אפשריות

את הניסיון  הקשה

שלא  בנקל נשבר אדם  במלחמות

אך אל נקלה ישחק  בחלומות

החולם בדד.

 

אנו שיצאנו למשונה  שבעליות הרגל

גלויי פנים.  והיו רק  אגרופינו קפוצים

בכיסים, שלא  להסגיר את כף  ידנו  הנחרצת

למגידי  עתידות מקצועיים

-הנגזר כי אובדי דרך נקיץ

גם הפעם ?

 

גם אתמול, כשהחמסין אך נשבר

כמה  שאומרים, נלוויתי אל צלי

הברושים הפליגו מעבר לעצמם

ויצאתי לשדה

עין החורש.  סמוך לביתי

בקשתי מקום

שניתן  בו לומר דבר –

מה. קיוויתי כי  תארח לי בדרך הזאת

-חזרתי בגפי.

השעה  8 פחות דקה, בערב. יום אחד

אף זאת  אני יודע  היטב, אדע

את התשובה

ואחדל.

 

שהרי אין שירי  נוף יש  שירי אדם  בנוף. השיר  הוא תמיד  דיאלוג בו משתתף המשורר וקוראו המשורר ובני שיחו. על כן אבקש לסיים את דברי בקריאת שיר  שכתב  אבא לשלומית. היא  ביקשה  ממנו להעניק לה שיר  כל יום הולדת. זהו שיר  עם כתובת ברורה עם נמענת אהובה ועל כן הוא לא  יכול להסתתר מאחרי מסכת השיר.  זוהי הסיבה שהשירים של אבא לשלומית  יכולים להדריך אותנו  בישירותם במבוך שירתו.

 

והוא בעצם קורא קריאה ברורה לממשיכת דרכו

 

אלישע  הצעיר  עוקב  אחרי אבא  המבוגר ממנו והמנוסה  ממנו. הוא  בולש  אחריו, מחפש  אותו. מפענח את חידתו אך חי בעין החורש כש עצב השב מן המלחמה משפיע  על  תפישתו את הנוף  ואת הבית .

 

בשיר  שלפנינו , שיר ממקראה  ישנה אלישע  דווקא מתייחס אל הטבע שאינו קשור  עם  הפעילות האנושית, ומעמיד מולו את המשורר, את האדם. מול קיומו וצער  קיומו עומד  הטבע כקוטב שני.  לטבע אין מטרה תודעת סיוט וחידלון  כמו לאדם.

 

אך גם כאשר האדם מתערב בטבע , כשהוא עובד, מעשה מרכבה , שמו של השיר מזכיר לנו  ענייני מיסטיקה עליונה , אך הוא  עוסק  דווקא  בהרכבה כאן על פני אדמה . המשורר  המרכיב  עצים. מרכיב עצים  הוא מצוי בתוך עצמיותו, מודע לגורלו. כאשר  העץ המורכב מצפה  לצמיחתו המתחדשת לאחר פצע והמשורר נפגש עם פצעי מותו הקרב.

 

כשהוא  עובד בהפריה של עץ האנונה   (הפרית עץ) אלישע  מגיע בסופו של דבר לאותה תחושה עליה  דיבר  גורדון. שותפות  עם הטבע על ידי עבודה. הוא עושה  זאת בשיר אך השיר מקצבו פרוזה יומיומית כמחזור  החיים עצמו.

 

ובכל זאת הטבע ועולם האדם עולם אחד שבו  עקבות האדם ופעילותו היומיומית מתערבבים זה בזה ויודעים את שיני הזמן . אך יש משהו  אמוני בכך  שיש תחייה.  שהעולם קם ממיטת  הדווי אל חיים מתחדשים.  שיבה   זוהי תפילת האדם, תפילת  המשורר.

 

פעם ביקשתי את תלמידי  לשרטט לי  את הקיבוץ . הם עשו זאת  בחריצות רבה ואז ביקשתי מהם  לסמן  במפה תמרורים. היכן הם עוצרים, היכן הם היו רוצים לסלול אוטוסטרדה כדי  שיוכלו לחלוף  על פני המקום במהירות הבזק. היכן הכביש משובש והם נאלצים ללכת בו לאט.  ולהיכן היו לוקחים אורח מקיבוץ שכן, מהונולולו ואת עצמם אחרי  שנעדרו מהקיבוץ זמן רב.  והנה  התברר לי כי לשאלה  אחרונה זו כמעט כולם  הצביעו על נקודה מחוץ לקיבוץ המשקיפה אל הקיבוץ והיא מהווה מחבוא  בטבע. מקום להליכת בודדים או בשניים ממנה ניתן לנשום את הקיבוץ ולהיות בטבע בעת ובעונה  אחת.  העין הפינה של  אלישע ואולי צריפו של אבא קובנר.

 

 

אסיים בקריאה  של שיר שקיבלתי  במתנה  משלומית בתו שהחליטה שלי מותר לקרוא אותו בציבור. זכות המחממת את לבי  במיוחד. שיר זה המיוחד לבתו היה לי  לגשר אינטימי מאד עם הרבה  אנשים צעירים  שממשיכים את המרד.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

nine − one =