שכנה היתה לדודי . היא היתה מפאיניקית כה נאמנה וחסודה שהיו מספרים עליה כי כשהיו שואלים אותה מה דעתה היא היתה עונה בתום וברצינות תהומית :
-עוד לא קראתי את העיתון. העיתון היה כמובן העיתון בהא הידיעה 'דבר'.
דומה כי לו היתה מתגלגלת לימינו אלו והיו שואלים אותה מה היא חושבת היתה עונה באותה תמימות ורצינות:
חס וחלילה לי לחשוב. זה כואב ולא מוביל לשום מקום.

בתוך אווירה כזו שבה אלינו כמידי שנה הצביטה המרה של רצח ראש ממשלת ישראל. הוא שלא הסכים שביקש להיות אחראי על סדר היום לקראת המחר הפשוט, היומיומי , הוא שהאמין בחיי המעשה, בהכרעות הקשות הפך להיות לנושא, לאתגר מורשת.
כמה זמן לפני הרצח הספיד יצחק רבין את ברל כצנלסון בבית העלמין של כנרת במלאת חמישים שנה למותו. בהספד אמר שבעת הקמת המדינה היה לנו מנהיג אך המורה נעדר . עובדה זו היתה הרת אסון. הוקם מפעל גדול אך לא הוצב יסוד למורשת . לא חוקה ולא הגות יסוד. יצחק רבין הוסיף שבמהפכה המדינית של ישראל לא נמצאה מנהיגות כפולה של מורה ושל מנהיג. הוא דיבר על תקווה שיקום המורה החסר . הוא עצמו התנדב באותו מעמד למלא את חללו של בן גוריון אך בענוותנותו טען כי את החלל הרוחני שהותיר ברל כצנלסון הוא לא יוכל למלא. . והנה אחרי שנרצח עמדה מדינת ישראל בפני הצורך להנחיל דווקא את מורשתו של רבין . אני מניח כי גם נשיא ארצות הברית לינקולן שנרצח לא היה בחייו הנשיאותיים רק נושא רוחני של רעיון שחרור העבדים ואיש הגות אך הרצח שלו אחרי מלחמת האזרחים הפך אותו לנושא מורשת שלא היתה מבוססת רק על מלחמת הצפון נגד הדרום אלא על השחרור מן העבדות ועל זכויות האדם. הרצח הוא שהפך אותו לסמל. לנושא של בשורה. .
רבין אמנם נרצח על ידי איש פרטי אך חומרי הדלק לשריפת הדמוקרטיה נערמו כבר קודם, ולא על ידי אנשים פרטיים. מנהיגים ותנועות לא בחלו בהפצת ניצוצות ואפילו לא העלימו את רצונם להצביע על מי שלדעתם צריך להיות נידון לאוטו דה פה. אמנם אחרי הרצח הכל הודיעו כי המחלוקת היתה לשם שמיים . אני מאמין כי אף אחד ולו אלו עם העיניים הבורקות לא התכוון לארגן רצח פוליטי ובכל זאת לא היסס להוסיף עצים לתבערה. העצים עדיין רוחשים והשאלה איך מפזרים אותם לא כל ברורה.שוב שבים אלינו האמונות שהולידו את המשטרים הקשים ביותר כי יש אלימות קדושה, יש הפחדה למען רעיון נשגב. הריאליסטים המדיניים יודעים יפה להצביע על הסכנות שיש בהסתה כשהיא מגיעה משטח אויב, הם ראשוני המבקשים מאתנו מכולנו להקשיב לקולות המסיתים ולקחת אותם ברצינות. אך כשההסתה מדברת עברית, הם ממהרים להדגיש שבעברית המילים חסינות מלהניע לעשות דברים שאינם במסגרת החוק. מדי פעם מתגלית השפה הזו מימין ומשמאל, אצל חרדים וחופשיים החרדים לא פחות.
אחרי הרצח אנו מזהים . גם צד שני לסכנות לדמוקרטיה : ייאוש מאינטגרציה חברתית, מיכולת לחפש נתיב משותף לאזרחי מדינה . אלו הנזרקים כלכלית, חברתית ותרבותית לשוליים לא מ אמינים כי מצבם ישתנה ועל כן סוגרים עצמם מאחריות. וגם אלו החיים חיי רווחה אינם רוצים לשלם מחיר על מעורבותם. פוחדים להתגלות כטועים בתחזיותיהם או למצוא עצמם בעימות כואב.
רבים מודיעים על עייפותם מהמשחק הדמוקרטי. אחרי רצח רבין הותירו הבוגרים לבניהם לבכות בכיכרות ולעצמם ייעדו תפקיד של צופים דוממים המבקשים לחכות עד ש'מישהו' יכריע את הכף בשבילם.
מורשת רבין ? שאלו הרבים משמאל ומימין – האם קיימת ?
התביעה למורשת משותפת נוגעת דווקא בנושאים הכי בוערים והמחלקים את הארץ. היא נוגעת לערכה של הדמוקרטיה אל מול מקור סמכות אלטרנטיבי. היא נוגעת לאמונה כי ניתן להשיג בתהליכים דמוקרטיים מה שאיננו יכולים להשיג באלימות קדושה. היא נוגעת באמונה באופק של שלום כמימד חיוני מוסרי אקטואלי. שלא רק מלחמה יכולה לאחד את החברה . היא נוגעת לאחריות של המדינה למה שהיא עושה והיכן עליה לפנות דרך ליחידים וקבוצות. היא נוגעת באותו תפר עדין שבין דמוקרטיה מדינית וחופש ביטוי דתי, בין הצורך להבטיח רצף תרבותי ובין החשש שדווקא הוא יחתוך אותנו לשבטים הנלחמים זה בזה. המימד המשותף של מורשת רבין נוגע בכל הפצעים המדממים של החברה הישראלית אך הצורך להוכיח כי רצח רבין הוא אירוע שבהוקעתו שותף כל הציבור מביא לכך כי משתדלים דווקא לרכך את התוכחה ולחבק את כולם.
דמוקרטיה יודעת יפה את סוד ההתאבדות. חייה יגעים ומעוררים שאלות גדולות. גדול הפיתוי לראות בה משהו שטחי, צבוע, מתחפש לראציונאלי, תובע מעט ומסתיר את חדלונו. הניסיונות לארגן מסביבה מועדי תהלוכות נראה לא מתאים וישיבות הכנסת אינן מבשרות את האביב המגבש בפריחתו. יש בדמוקרטיה קושי גדול כמו ביהדות פרוזאית המתגלמת באחריות לחברה. בנכונות לעמוד על צרכי האזרחים . כמו בחינוך של יומיום. הדמוקרטיה עומדת מול ההוד וההדר של רומנטיקה אוניברסלית ולאומנות מתבצרת, של חמימות מתגעגעת ודחף תוקפני למהפכה טכנולוגית. היא לא שוללת הכל אך נוצותיה אינן מרהיבות . היא מזן הדרורים ולא מזן הדוכיפתים . מול תביעות דתיות המבקשות להטיל על ההיסטוריה את החובה להתפרק מנשקה ולהיות סוכנת של השגחה נסתרת, מול תביעות לפירוק היחד המדיני והפיכת הרבים לנושאי בדידות מאורגנת . מול הערצת היררכיות סמכותיות והתנשאות תרבותית היא תובעת הכרעות משותפות ויצירה של יחידים, חוק מתקדם ולפנים משורת הדין. היא תמיד עומדת לביקורת ויודעת כי נבחריה יודעים לטעות ולשלם מחיר.

מורשת רבין היא מורשת לא פורמאלית של ידידות ורעות. של תפילות ווידויים, של הומור ורצינות של אנשי פלמ'ח וחלוצים שלקחו על עצמם אחריות מדינית בטרם מדינה. הם הבינו כי עם הקמתה של המדינה הם מחויבים למסור את המנדט למי שחי פה, למי שיבוא, למי שישתתף. רבין הוריש ציפייה שהמדינה שתקום לא תגולם רק ביחסי שליטים ונשלטים. בודאי לא של כובשים ונכבשים. מורשת רבין וחבריו היא תביעה לצדק חברתי הנובע לא רק מסדרי שלטון אלא נשען על צמיחה חברתית יצרנית העומדת במבחן הזמן . חברה משימתית שמנסה לבנות בלי הרף את עתידה. לעצב את תרבותה לאפשר את מגוון אמונותיה. מורשת זו שהצמיחו מייסדי המדינה ובהם יצחק רבין קודשה על ידי הרצח. על ידי הקרבן של מי שנשא באחריות הגדולה ביותר והאמין כי יוכל גם לנצח: לאפשר ליצור חברה