פנטסיה קיבוצית – אחרית דבר

 

לו הייתי צריך לנסות להסביר פרק בהיסטוריה , סוציולוגיה  או אפילו  אנתרופולוגיה   של  הקיבוץ ב1980 הייתי  כותב  את  שורותיה  של  מיכל סנונית  ב'פנטסיה  קיבוצית'

 

יש ותקפוץ  יפהפייה  בשנתה  על  נעוריה  תשאל,

 ובקול תבכה מרה. ינחמוה  אוהביה, ילטפוה:

מה לך  כי תבכי, הן ריח פריחתך היה  למשל…

…לילה  על לילה יגבר והחצר  סוגרת ומסוגרת באהבתה,

אין יוצא ואין בא  ביריחו

מצד  אחד באה  רווחה  . הדשאים ירוקים, הדירות בזמן של  הרחבה. המצב הכלכלי טוב. קו העלייה המתמדת  המובטחת. מצד  שני סימפטומים מסתובבים  בשבילי  הקיבוץ וסודקים ללא  הרף  את  הביטחון  העצמי.  הקמע הסובייטית המלווה  כמה  קיבוצים שנים  על שנים ומבטיחה להם שסוף  הצדק לא  רק להיות צודק אלא  גם לנצח התאכזרה,  נמוגה. גם הביטחון  בניצחון הדרך , באופורית הכוח התערער במלחמת יום  כיפור. גם האמון בשלטון  המסורתי של תנועת  הפועלים בה לקיבוץ היה תפקיד  מיוחד – הובס. האוזן היתה  כרויה לתוצאות . אך לכאורה  דבר לא  קרה. תחושת מצור כבדה שלא  הורגשה  בחיי יום יום אך היתה מאד ברורה להרבה אנשים. עד כמה  היה  הקיבוץ מסוגל לראות עצמו כיריחו שחומותיה  עדיין לא נפרצו בכוח  החצוצרות הקדושות.

הקיבוץ כבר לא היה יפהפייה נערית.  מייסדיו כבר  העלו שיבה. אי אפשר  היה לסמוך על  נצח  הנעורים, על העדר זקנה  בקיבוץ כמו שהיה  בימיו  הראשונים. לעתים נחשפה בימי נעוריו הדרמטיים אידיליה  אביבית.

 

ריחות גן  העדן

הללויית הציפורים

כליל  החורש בוורוד לבן

זה מה  שדרוש לאדם.

 

זקנים  הופכים לילדים

מבוגרים הופכים לצעירים

צעירים הופכים לשוטים

ילדים הופכים לתפוחים אדמדמים

שמתחשק לך לנעוץ בהם שיניים.

 

ומשהו  מפשיר  בך לאהבה

אביב

אך ב1980 הקיבוץ כבר לא יכול היה להיות מתואר  כחברת נלהבים צעירה. כאידיליה אביבית . הוא סוחב  רגליים בהיסוס. רואה את עצמו  באופן  ביקורתי. הוא  מהרהר. הוא חכם כחברה רב דורית אך חברה כזו מודעת לקמטיה. הוא חושב ואפילו החל לראות עצמו ראייה חורפית סאטירית.

במחסן  הבגדים מפשיטים את  הציבור בדיבור:

…לפני ארוחת הבקר גמרו במחסן הבגדים

לנעוץ שיניים בבשרה  של שולה

בעשר  גמרו לה את השוקיים

ובשתיים הותירו לה

רק שתי  אצבעות  ברגליים.

 

את מי השאירו למחר ?

את רגליו והרגליו של חיים  הנגר.

 

מילים  אלו רק  מחזקות  את אותה  דעה  שסאטירה וקאניבליזם קרובי משפחה.  ההומור של חברה מרווחת יותר  אינו מסתפק  בהומור אוהב ומצנזר של פיליטונים עתיקים, הוא  כבר  לא יכול להסתפק  בו בגלל  הספקנות האוכלת והצימאון  הגדול להמראה.  אין לפנינו לא  נוסטלגיה המתגעגעת למקום ולא ספרות של גולה המאוהב במצבו.

החברה הקיבוצית  היא חברה שחבריה מכירים איש  את  רעהו. זו אינה מדינה נאורה  הרואה  כל  אדם  כאלמוני בפני החוק שתמיד  עיניו קשורות כדי לשמור  אותו מנטיית  הלב. יחד  עם זה  הקיבוץ מחוקק עצמו לדעת כל הזמן.  חבריו מודעים לעובדה  המרה  שאין  לתקן  גורל אישי  רק  בסידורים, במוסדות. מיכל סנונית מתארת בשיריה  אנשים כאלה. את האבא שיצא לצבא  הבריטי ובדמי השחרור  קנה מקלט רדיו פרטי. החוקים ודעת  הקהל לא אוהבים את העבריינות  הקיבוצית הזו אך הנערה יודעת גם כי הוא נעדר מביתו שנים. שהוא שילם מחיר אישי שכאילו נשכח בידי  דעת הקהל. ילד  החוץ שהגיע ללא  הורים, העולה  הצעיר  שנותק  מביתו והצטרף בכוח  הרעיון והיה לחבר אך

אתה פליט למעשה  בארצך שלך.

הורגים אותך בדרך משונה,

צוחקים עליך יותר ויותר.

וכשאתה  מגיע לתפוש את העניין

כבר  מאוחר, אתה  מוקף.

בתוך חשיכה  מוחלטת

סוגרים עליך

 שתיחנק

בתוך חשיכה מוחלטת

כשהספר  של מיכל  סנונית נכתב  ברוב  הקיבוצים היתה עדיין נהוגה הלינה  המשותפת. הקינה  על הילדות הקשה  של הלינה  המשותפת טרם פרצה  את  הסכרים.  אך רואים בשירה הזו כמה  עמוקה  היתה  החוויה. עד  כמה  פחדי  הלילה  של  הילדות היו שזורים לא  בבית אמא  אלא  בבית הילדים  על מסדרונותיו הגדולים והאפלים  בלילה.

ארבעה ילדים בחדר.

עשרים ילדים בבית

פרוזדור  אחד  ארוך.

הרץ עד  סופו

יגיע לבית השימוש.

 

לפחדי  הלילה  אין מספר

 

ארבעה ילדים  בחדר

 

אמא, אבא, הגעתי לכם,

אומרים  הילדים פה  אחד.

וכל ההורים עונים, איש  בדלתו, איש  בחצרו:

בואו  אלינו ילדים,

אנחנו  אוהבים אתכם בצעקה  גדולה

ובלי  רחמים.

ילדים, ילדים וילדים

 

 

 

 

 

 

בראשית שנות השמונים הדשאים נצחו את האדמה החרבה מלאת האבן.  מחנכי  הקיבוץ כבר  החלו לדאוג שמא נוף אידילי  שכזה יכול  לכבות את ההרפתקנות, את  הרגישות, את חוש הזמן המטלטל שכל תנועה חברתית  נזקקת לו.  הם ביקשו דרך לשוב  אל הראשוני, אל הפתוח, אל תחושת  האחריות כלפי הזמן . גני  הגרוטאות בגני  הילדים  ציינו את  העובדה  שמתחת  לדשא המרווח מתחוללת עדיין דרמה .  שאם  ישתתק  קולן של הממטרות  יצוצו  האבנים  החדות מחדש.

 

המסורת הקיבוצית היתה  קשורה  באותו ריקוד ההורה של האף על פי כן. ריקוד  אקסטטי זה  התקיים משך שנים. האקסטזה והקצב  הקולקטיבי שלה בניגוד לאקסטזה  המופרטת  של הרוק של ימינו באה בימי חג ומועד אך לא פחות בימי אבל וכאב. היא  באה לבטא  את הרצון לעוף למרות התלם  הארוך לו נשבעו מייסדי הקיבוץ. מהנדסי חדרי  האוכל הקיבוציים  היו צריכים לענות על תביעות  שביקשו  להבטיח  כי  הרצפה תישא את  כוחם של  הרוקדים  הנלהבים. הרצפה היתה צריכה לשאת את משאת  הנפש לגבהים.

 

זוהי ההורה  שלכם, עשו בה  כרצונכם

הורת  השמחה והורת הקצב

הורת הדמעות והורת  העצב

הורת היש על פני  כל נכסי תבל

הורת הכינור  הבוכה והורת האקורדיון הצוהל

הורת  הבדידות.

הורת  היחד, יחד, יחד, ידיים  שולחת  אליה לוקחת

זר וחולם.

חלום של הורה, הורת  החלום.

והמשטין לעת הזאת יידום

 

זוהי ההורה  שלכם

 

אולם עתה  מתחילים זקני הקיבוץ לחוש את  אי  היכולת להמריא. אם יש הורה  היא מתקיימת  בשארית כוחם של  הבוגרים ובפליאתם של צעירים  שמבקשים להמריא לבד.

 

אליעזר וחיים  וסונקה ועליזה,

זו היתה  התחלתכם. מרבד  ריחני מקצה  האולם

עד  קצהו, עדת שיכורים בני תום ובני יזע

יצאה  במחול עוועים ועד  היום הזה,

כעבור חמישים  שנה, נמשך  המחול והנפש

יוצאת  עד  כלות  הנשמה. רק  ברגלים  שבגדו בינתיים

נגררות לאורך המדרכות, וחדר  האוכל הישן מט לנפול

 

הקיבוץ מבקש להימלט מגורלם של כפרים חקלאיים מזדקנים החיים בחורבות הבנויות משנאות וחשבונות ששומרו  במפעל  השימורים של זיכרונות ומשפטי השדה. כבתיאוריי הכפר  הצרפתי הנעלם והולך אל תהום השנים  החולפות.

הבוץ נעלם במדרכות הבטון  הילדים  כבר לא משוטטים בטבע חופשי.

הקיבוץ של 1980 נראה  הרבה יותר ברור  בתבונת הקהילה  המצרפת זיכרון עם חזון הנמתחים זה מול זה וזה  עם זה ללא הרף. בשעות של התבגרות נראה  שמתגלה  קצהו של החלום הפרוע והמבולבל  המנסה להפוך  לתכנית מחייבת לעתיד לבא.

והרחם הולך ומתכווץ הולך ומתכווץ ולפתע נפקע.

מתוך רחם הלילה נפקע  הגולם והנה  הוא פרפר ענק

ואבקניו אסופים על כנפיו והם אשר  על  מעופו .

פרפר  המחפש  אחר  אוהביו, שלא להיות נבגד  לעת זקנתו.

מתוך רחם הלילה

 

 

מיכל סנונית מודעת  לביקורת  שהיא עלולה  לחטוף  בעקבות שיריה  אלו. אך היא  רואה  את  הדברים אחרת. זוהי  המסורת שהיא  יורשת מדורות של מסירה ביקורתית מדור  אל  דור.

החברים אומרים:

ככה לא  כותבים על הקיבוץ,

זה לא  אמת, והיכן  האחריות?

הכל  אצלך  קאפוט.

ואיך שלא יהיה, בשביל מה  לספר ?

למי זה נחוץ?  כל כך  הרבה  בימינו

שונאים את  הקיבוץ !…

החברים  אומרים

 

אך היא  נוגעת במסורת  המלווה  את  הקיבוץ מיום  הולדתו. יש מישהו  המאמין  כי האמת חשובה מן  הפרסום.

ומי  שהציץ אל המשך הימים אחרי 1980 יודע. אלה  היו ימי המשבר  הקשה וחיפושי  הדרך. ימי  האבל, ימי הוויכוח, ימי  השינוי, ימי  השאלות  הכואבות . ימים  אלו החלו חמש  שנים  אחרי פרסום הספר של מיכל סנונית . הקורא  בשירים היום יודע עד כמה חשוב היה להלך בימים של שיגרה  בשביליי  הקיבוץ ולהקשיב לציפור הנפש. זו הבוכה והצוחקת ומכינה צידה לימים של תקווה שיבואו.

מיכל סנונית לא כתבה ספר היסטורי ולא מסה  סוציולוגית היא כתבה את  עצמה.  באחד מהקצרים מהשירים  בשפה  העברית  היא  כותבת :

 

נפשי מעצור לגופי

ולמעופי.

אני

השיר  נקרא  אני. והוא בנוסח של רחל  המשוררת : קצר ביותר. עברית פשוטה. מרוכזת ומדגישה  כי כל שירי  הכלל שלה מעוגנים בניסיון לעמוד מול  עצמה, גם השירה  עומדת בספר של עולמם של הרבים.

 

מוקי צור         עין גב