אמא תראי איך אני מציירת מלכה האס צילה גביש

…ואלוהים מתבונן
בציורי ילדים
לכשיסיים
יחלק לכל ילד
דפי עבודתו
כנהוג בגן הילדים
עת האמהות באות
לאסוף אותם בשער
בסוף היום

בואי אחות דבורה כץ

זכה החינוך וזכה הקיבוץ למלכה האס. עשרות שנים היא נמצאת עם ילדים ומטפלות. מלמדת ומתבוננת, אוספת ומקטלגת, לומדת והוגה. למרות שעוסקת באמנות, בפסיכולוגיה, היא רואה עצמה כמחנכת. כמטפלת, כגננת. אין זו ענווה אלא מודעות עמוקה כי המדע, האמנות צריכים לשרת את המגע הבין – אנושי וכי עמדתו של המחנך קרובה לילד יותר מאשר עמדתו של הפסיכולוג והאמן כי המטפלת והגננת נפגשות עם הילדים שעות רבות וקוראות אותם במצבים שאינם ממוקדים בתכני חינוך והעברה בין דורית.
המטפלות בתנועה הקיבוצית היו מהרבה בחינות חלוצות של אמת. הן פגשו ילדים בכל המצבים, זכו לתצפיות לאינסוף , התלבטו ונחשפו לעולמם של הילדים ומשפחתם. אלא שבמצב הטיפול בילדים בכלל היה פרדוקס: הקיבוץ הופיע בזמן של רעידות אדמה קשות במשפחה , במסורת גידול הילדים, בקרב הגדול על בריאות הילד. מצב זה שכלל ביקורת היגיינית על מסורת גידול הילדים, כניסת הגלולה למניעת הריון ותכנון המשפחה, שינויים בתפישת מקומה של הילדות בצד מלחמות ההורסות את המרקם החברתי. משבר ההגירה ומפגש מסורות רבות של גידול ילדים, השינויים בפסיכולוגיה וברפואה ערערו והטילו ספקות באינטימיות של היחסים בין הורים וילדים וביכולת המחנכים .לחנך.
חלק מהכאבים החריפים הללו מורגשים עד עצם היום הזה. מי לא זוכר את הקרע בין הרופא הקובע מה טוב לילד לבין תחושת ההורה? מי לא נפגע מהצורך לקבל את מרות אנשי המקצוע על פני האינסטינקט הרגש או המסורת המשפחתית ?
הדור הראשון של המטפלות חי את המתח הזה בגדול. הוא ראה עצמו כסוכן של הרשויות המדעיות לגידול הנכון של הילדים וקיבל את מרותן. הפסיכולוג והרופא כיוונו את מבטו, החברה המהפכנית שאלה אותו שאלות. הורים ומטפלות לא תמיד סמכו על עצמם ועל כן לעתים עשו דברים מתוך מסגרת שהבטיחה להם שהם בסדר. אוכלים שמן דגים כל יום וגדלים . מקבלים יחד שעלת וישנים על מזרונים קשים לחישול האופי. יודעים מתי להניק ומתי לחסן.
הרבה מן התצפיות של המטפלות , ניסיונן הספונטאני, המסורת שנבעה מן המפגש המתמיד עם ילדים כיחידים וכקבוצות הודחק מפני דברי המומחים ורגישות ההורים הצעירים.
מלכה האס היא אחת הדוגמאות המיוחדות לאישה שהחליטה לחיות גם את ניסיונה כמטפלת אך גם להיות המומחית המנחה. גם להיות אמא וגם לדעת לקרוא את המדע וביקורתו. לראות עצמה כמחנכת הממוקדת בדיאלוג בין הבוגר לילד . היא למדה ולימדה את עצמה, חקרה אך תמיד עמדה על יד האובניים של הניסיון שלה כמטפלת. המפגש עם הילד והמחנך הוא היה לה למקור הידע והמדעים היו למלווים נאמנים המקבלים את מרותו של העיקר : המעשה החינוכי.
רוחה הולידה שתי יצירות חצר הגרוטאות והמעקב אחרי ציורי הילדים. היא הפגישה את הגרוטאות שאיבדו את תפקידן והיו לשדה המראה לדמיון, למשחק, להענקת מימד הזמן המצטבר. מצד שני היא עמדה מול הילד והדף החלק בפניו עומד הילד ומטביע בו את יצר יצירתו, את צמיחתו הספונטאנית לעולם הפוגשת את הרבים בדרכם המקבילה.
בספר היפהפה שפרסמה יחד עם תלמידתה שהיתה למורה צילה גביש היא מביאה בפנינו את פירות יצירתה. בולי הציורים המוצגים בפנינו הם חלק זעיר מהאוסף הענק של שש מאות אלף ציורי ילדים שאספה יחד עם תלמידותיה עשרות בשנים. בספר מובאת נבחרת יפהפייה המסודרת בספר בלווית הערות חינוכיות העוקבות וממריצות את הילד להאמין בכישוריו האמנותיים הצומחים ומעשירים את אישיותו. הספר עוקב אחרי תהליך צמיחת היצירתיות הילדית , האוניברסאלית והמיוחדת , המאפיינת כל דור ודור של ילדים והמיוחדת לכל ילד .
הדף הלבן החלק ארגז החול, גן הגרוטאות הם הגשר והסולם לילד שהעניקה לנו מלכה האס . אלו חלונות לנפש להם אנו צמאים גם בחיינו הבוגרים.
מלכה האס והשלשלת הענקית של תלמידותיה העניקו תרומה חשובה של הקיבוץ לשירת השחקי שחקי לה צמאה נפש האדם באשר הוא.