פנאי עבודה ולימוד

על פנאי עבודה ולימוד

מן הספרים למדתי משהו על אודות הדמוקרטיה היוונית. אחת המורות החשובות לעניין זה היתה חנה ארנדט הידועה אצלנו כמי שכתבה על משפט אייכמן ספר בוטה לזמנו ומעורר שאלות גדולות. היא מספרת בספריה על כך שהדמוקרטיה ביוון היתה מותנית בפנאי מעבודה. איכר לא היה יכול להיות אזרח מרוב עייפות, גם לא פסל ,לא כן הרועה והצייר. להם היה זמן שבו היו יכולים להשתחרר מעייפות העבודה ולהקדיש אותו למחשבה ולהחלטה ציבורית.

זוהי התשתית לתפישה הדיאלקטית החברתית מאריסטו וצאצאיו שהיתה מוכנה לחלק את העולם בין יוונים לברברים שלא יכולים להשתתף בשיחה הפוליטית כי אינם יודעים יוונית בין עבדים שתפקידם לשרת לבין האזרחים שצריכים להפעיל את החברה. התפישות הללו מכירות בריבוי האנושי אך מדרגות אותו על פי קנה מידה מסוים המשרת את בעלי הכוח.

תפישות אלו הבהירו לי במשהו עניין שלא היה ברור לי כל כך והוא תפקיד הלימוד, השבת והחג. כולם יוצרים את הפנאי לחשיבה מוסרית חברתית. כל אחד יכול לכבוש את הזמן כי הריבוי האנושי אינו היררכי. התיאולוגיה היהודית איפשרה אותו בכך שיצרה אל אוניברסאלי. אני מודע לכך כי אין כאן תיאור של החברה היהודית כפי שהיתה, וגם לא תיאור מדויק של חוקיה והתפתחות ההלכה . אך מאחרי התופעות ההיסטוריות יש גם ציפיות היסטוריות שמכוונות פעילות, מטילות מהומה גדולה במציאות, יוצרות מתחים עזים.

פינוי הזמן לאדם ולאדמה מעמיד את בני האדם בפני אתגר האחריות. הזמן איננו רק זמן אקסיסטנציאלי המדגיש את בדידותו ופגיעותו של האדם אלא הוא מעצב אקוסטיקה של מחוות דיבורים ופעולות מתחלפות של מתן, של פעולה למען אנשים, חלומות. הוא יוצר כלכלה שאינה מוגדרת על פי רווחים אלא על פי יכולת לממש את מה ש שחורג מן האינטרס הצר וכולל את העניין בזולת . את הציפייה לדיאלוג סימטרי ודיאלוג א סימטרי. דיאלוג המצפה לקשר אנושי המוחק מרחקים ומצפה להתגלות של אני אתה בנוסח בובריאני וקשר ואחריות לכל פנים אנושיות הנובע מתוך מודעות לצדק המוסרי המהווה תשתית למחויבות למי שלא ידוע, למי שאינו מצפה להתכה בין אישית אלא מבקש לתרום לצדק העומד מאחרי הציפייה שהאל הוא בר שיח ושהקשר עמו אינו רק קשר לשוני אלא קשר המצפה למענה . קשר הנשען על מצע של מחויבות האל והאדם לשחרור מהעול הקיומי על ידי יצירה, על ידי המחויבות ההדדית. ובשנים האחרונות רואה את הזירה הפוליטית והכלכלית כזירה אמיתית שהיחסים הללו צריכים בו להתממש.

הפנאי ללימוד ההלכתי איננו פנאי של התקפלות ובריחה מחיי היום יום. איננו טיפוס במדרגות הניתוק מאחריות לקהל, למשפחה, לעם היהודי, למשפחת העמים, לאנושות, לטבע. האמונה כי כל אלו מצויים באותה תערובת שבין חוקים , מקרים, סיפורים, תפילות הזדמנות למעשי חסד מתקן,, תגובות לאירועים היסטוריים מטלטלים ולמחזור הזמנים והקיום, היא התשתית גם ללימוד וגם להכרעה המוסרית והחברתית.

בימי הבית כאשר שלטו כהנים ומלכים, איכרים נאחזו באדמה וממסד פוליטי היררכי ופולחני עבודה זרה נמהלו בניסיון לכתוב ולבקר. מבנה החברה יצר את הקוטב השני לה. המציאות המגוונת עוררה תגובה משוחררת וכבולה לקול העליון הנבואה והחברה הארץ ישראלית על ממסדיה וחולייה היו שני צדדים של אותו מטבע. המלך ידע טוב מאד מי ניצב בפניו. לו היתה זכות התוכחה, זכות הייצוג של הנורמות העקרוניות שצריכות לנווט.
דבר זה בולט בהשוואה לאיש שהניחה מותר לו להגיד הכל למלכים
באירופה : הליצן. הליצן היה האיש המשוחרר ביותר לדבר אל המלך כי הוא היה גם המרגל של המלך וגם המתווך היודע את מה שהסתירה השררה מעיני המלך. אך חשוב להבין כי הוא היה יכול להצחיק את המלך עד נקודה מסויימת. הוא דיבר בלשון חתרנית. הוא כבש את קהלו בדרכים לא מקובלות. לא בשפה הגבוהה. הנביא מתח את השפה למעלה. כאילו היה משוחרר כי היה אזרח של מדינה המצויה בקומה אחרת. אך הכל ידעו כי שתי הקומות הללו קשורות זו בזו. מאזינות זו לזו. מי שדיבר בלשון הריאל-פוליטיקה ידע והכיר בנביא. מי שמציג את הנביא כאופוזיציה פרלמנטארית המבקשת לשלוט במקום השליט השוגה טועה בתפישת הנביא. זמנו הוא זמן שונה מזמן השררה. הוא אינו מתעלם ממנה ומבין שבה מצויה זירת פעולתו למרות שאין הוא מבקש מנהיגות בתוקף השראתו, מעורבותו, ההתגלות לה זכה.

מי שביקש שלעם היהודי יהיה מעמד נבואי בין העמים היתה האמנציפציה. זו שביקשה להפוך דף בהיסטוריה היהודית ( שלא כמו האורטודוקסיה שטענה שכל הפיכת דף היא סגירת הספר) ולוותר סופית על רעיון השיבה לארץ, לריבונות, לכלכלה לפוליטיקה במימדים יהודיים. ניסיון היהודים בגולה לדעתם יכול לפענח משהו בהיסטוריה היהודית. על היהודים להפוך לליצני החצר המתהווה. סופרים, פסיכולוגים, אנשי אמנות . מעמדם יהיה מעמד של ליצנים ולא של נביאים. מותר להם ואולי זה תפקידם להשתמש בניסיונם המתגלגל לא כדרך לשליטה אלא כדרך להתמודד עם תופעות בדרך של חשיפה, הוקעה, הצבת סימני שאלה ברורים. אין ביניהם לבין השליטים קשר של נביא למלכו. אין הם יכולים לייחס סמכות למסורת שירשו כדי להמיר דתם של מי שהחליטו לחיות עמו חיי תרבות ורוח. הם היו מוכנים לשלם מחיר יקר כדי להשתלב אך לא במעמד של נבואה ומופת.

המהפכה הדמוקרטית בקרב האומות היתה ביטוי דרמטי לשינוי שיסודותיו ניתנים לחשיפה במקורות היהודיים. אך גם במאמץ של היהודי האותנטי להסביר עצמו במושגי החברה בה הוא חי ומושפע באותו מאמץ לתת צידוק של מתבוללים להחלטתו להישאר במחנה. באותה הכרעה פונדמנטאליסטית לחקות את הסביבה דרך התעלמות , הסתגרות, פיתוח פחדי פגישה. הפסיכולוג בטלהיים מספר שלימד ילד לקרוא אחרי שהתברר כי הילד כועס ביותר על אמא שלו. הפסיכולוג ביקש ממנו למחוק מהטקסט שנתן לו לקריאה רק למחוק את המלה אמא. הילד שמחק ומחק ומחק למד לקרוא…אלו ואלו היו דרכים לתגובה מודרנית של יהודים למצבם.

מי שירש את תפקידו של הנביא הוא החלוץ. זוהי ירושה מאד מורכבת. החלוץ לא קיבל את סמכותו מהתגלות אך הוא הי בחייו לראוי. הדוגמה האישית שלו . האתוס שלו והסיפור של חייו העניק לו נקודת תצפית ומעורבות מיוחדת. הוא שבר את התפישה ההיררכית. ביקש מעורבות על ידי חייו בפרוייקט שלא נועד לו לעצמו אל למפעל. הוא היה בונה המקום בו תצטרך להתגלות החברה החדשה. זו המתמודדת עם התשתית לה זקוקים כדי ליצור חברה בה יישברו המדרגים הישנים. בה הפנאי המעניק את החובה למעורבות . החלוץ כפועל , כחקלאי העובד לא למען פרנסתו בלבד אלא למען המפעל הגדול יותר. הוא נושא על כתפיו כלכלה שאינה קיימת עדיין. המפעל נבחן ביכולת שלו לחייב לצדק מצד אחד ולהיות תשתית למי שעוד לא הגיע. למי שזקוק לבית למי שראוי להשתתף בהכרעות המשותפות למי שמיועד להיחשף לתוכחה, להיענות למסקנותיה.

מגוונים היו החלוצים באופיים באמונותיהם ודעותיהם, בענפים בהם עבדו ובמצוקה אותה חיו. החלוצים הקלאסיים שבאו כיחידים, כקבוצות, הקימו יישובים, חינכו חלוצים שיבואו בעקבותיהם התייצבו בפני מקבלי ההחלטיות כאזרחים, כמי שעומד בחזית וזכאי לקבל גיבוי. כמי שחופשי להוכיח ואינו זוכה לזכויות מיוחדות בשל כך. אין לו מיקום כלשהו בהיררכיה הציונית.

היו חלוצים שהפכו לאנשים מקבלי הכרעות, לאנשי מדיניות וניהול, למעצבי דעת קהל, לאנשי הגות ואמנים. מקור סמכותם היה החלוץ . אמנם ברגע שקיבלו את תפקידם והתמידו בקשריהם החברתיים זכו להיות מנהיגים אך אז היו לדוברי חלוצים ולא הוכרו כחלוצים ממש. היחס אליהם מצד החלוצים היה דו ערכי. מצד אחד האמינו כי בתוקף דבריהם הרבים והיותם מחוברים עם הממסד הם תורמים הרבה אך מצד שני סמכותם ירדה. אלו היו 'האנשים שלנו שבחוץ' ידועים יותר, תורמים להוויתנו אך לא ממש חלק מהמרקם הפנימי המתפלל במעשיו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *