בסוף שנת 1942 הגיע טלפון לדגניה ב' מהמשטרה הבריטית. חברות שלכם הגיעו מפולין. אחת מהן יצאה לעיר בנדין מדגניה ביולי 1939 אחרי הרבה הפצרות מההורים שתבוא לבקר. לא לפולין אני באה הודיעה להם. אני באה לראות אתכם.לכמה חדשים. – לא תשארי לשלג? והיא נשארה לקור המוות הנורא שהציף את עיירת מולדתה. יהודי העיר שחשו את הרצח שועט בביתם ביקשו להקים גן ילדים ארץ ישראלי בבנדין הרחוקה. לשיר את שירי ארץ ישראל בעוד מצעדי המגף נשמעים ברחובות. כעבור שנתיים וכמה חדשים הודיע הגסטפו כי בדרכון הפלשתיני שבידה תוכל החברה לחזור לארץ ישראל. היא לא ידעה אם היה זה עוד אחד מהשקרים הרצחניים. היא גם לא ידעה אם כדאי לעזוב את ההורים. אך אלה אמרו לה כי חשוב שמישהו יישאר מהמשפחה ואנשי העיר היהודית ביקשו ממנה למסור בארץ מה קורה בפולין. כך יצאה הנערה מהתופת כשהיא תוהה ולא יודעת כי היא הוחזרה ארצה תמורת משפחות טמפלריות שביקשו להצטרף לבניהם המגויסים לצבא גרמניה. הפלגתי שמחה לביתי ושבתי ברכבת בוכה . היא הביאה את הידיעות הראשונות על השואה לציבור בארץ . אך היא גם הצליחה להביא את שירי דגניה לבנדין העולה להבות.
עיקרו של רעיון הקיבוץ והגשמתו באותם רגעים קריטיים שלאחר השואה היה שהוא נתן אפשרות לא להתפורר אחרי הרצח. לא להיכנע לאובדניות מרצון , לא להיטמע בכעס ובמבוכה. להאזין למה שלא עזב את היהודי בכל רגעי האסון הגדול : היכולת לחלום. הוא העניק פרספקטיבה עתידית בשעת אובדן, לא להיכנע לאבל נכון ומוצדק. לזכור ולא לברוח מאחריות לעתיד. לזכור כדי לא לברוח מאחריות . הוא ביקש להעיז להעיד. להתייצב שוב במטלה לחנך.
אנו עומדים היום שבעה מיליארד בני אדם כשפצע השואה יושב בתוכנו מזעזע ומתריע על האפשרויות של האדם על פוטנציאל ההרס שבו, על סכנת טמיעתו בפלחני שוא של אירגון ושררה, על יכולתו להיכנע בפני שיטה של רצח.
הפוטנציאל של רעיון הקיבוץ להעניק את הכוח הזה היה דווקא משום שהקיבוץ התמודד עם שאלות ללא פיתרון, שניסה לבנות בתוך מודעות של אובדן, שהוא העמיד את היחד המשמעותי במרכז, את הקשר בין האנשים, את האמונה בדיאלוג ובצורך לגילוי אחריות רב מימדית לאדם. הוא האמין בתפקידו המיוחד של הנוער לא לפולחני סרק אלא למלאכת תיקון פרוזאית ומלאת השראה.