ספרות בקיבוץ

במערת תל חי, לפני שהקימו את החצר הידועה . היה פילוג. ששת האיכרים שעיבדו את האדמות נחלקו לבני האור ובני החושך. בני החושך טענו כי איכרים, גם איכרים עבריים אסור להם לקרוא. הקריאה מדיחה את הדעת מהפרוייקט המרכזי : עבודה. לנו ליהודים מסוכן עוד יותר לקרוא כי הרי אנחנו נמשכים לקרוא והמשיכה הזו תעלה לנו ביוקר: הספר הוא שירחיק אותנו מעבודת כפיים. בני האור טענו כי השילוב בין עבודה וקריאה הוא המבחן האמיתי. הוא האתגר. בני האור טענו כי יש להביא למערה מנורה שתאיר בלילות ותאפשר לקרוא, בני החושך טענו כי האור מפריע להם. סידרו סדין שפיצל את המערה לשניים. בני האור קראו, בני החושך ישנו באפלה.

רבים מאלו שעלו ויצרו את הקיבוץ היו חניכי הספרות.אפשר אפילו לומר כי הספרות היא שהביאה אותם אל השדה. הספרות העברית תיארה את החקלאי והרועה כאנשים אליהם צריכה האנושות לשאוף. הספרות הרוסית קראה למהפכה. הסופרים היו לחלוצים אנשי מופת. הם הפיצו גלויות עם דיוקנאותיהם של סופרים אהובים עליהם. ספרות זו שנוצרה תחת פיקוחה המהודק של הצנזורה קראה קריאות שמשמעותן פוענחה על ידי הקוראים. החלוצים ביקשו לחקות את גיבוריה: להיות נטשה של מלחמה ושלום , להתאבד כמו אנה קרנינה, הם פחדו להיות תלושים כמו אובלומוב של גונצ'רוב, חתרו להיות אידיאליסטים כמו בספר הפולני להבות. ככל שהתווכחו על מארקס ופרויד הם התרגשו עם דוסטוייבסקי ונשבעו עם ביאליק וטשרניחובסקי.

היה נראה כי לספרות יש מה להגיד לפעמים יותר ממה שהיה להגיד לאידיאולוגיה. היא מגלה צדדי רגש וסודות של יחידים שלא מופיעים בהכללות האידיאולוגיות. לספרות יש תהודה אחרת. מנחם ברינקר מגדולי ההוגים העוסקים בקשר שבין ספרות לחברה סיפר לא מכבר איזה זעזוע פקד אותו כאשר התברר לו כי רבים מגיבוריו הספרותיים החשובים בספרות העברית נתן אלתרמן, עגנון ואחרים התאגדו במסגרת של התנועה לארץ ישראל השלמה. מבחינתו זו היתה מכה משום שחשב שספרות, בניגוד לפוליטיקה, לא יכולה להגיע לטעות מסוג כזה…הוא גילה שהעובדה שסופר כותב מתוך השראה ורגישות עוד לא עושה את עמדתו לנכונה חברתית ומוסרית.

אפשר לערוך את סיפור הספרות בקיבוץ על פי קו היסטורי המשקף את הסיפור של הסוציולוגיה של הקיבוץ. לדבר על ספרות האנחנו וספרות האני, על תקופת ההתלהבות ועל תקופת האכזבה, על התלהבות ראשונים וצער הנכנעים. על המעבר בין כתיבה אוטופיסטית לבין כתיבה דיסאוטופית המתארת את חיי הקיבוץ כסיוט מתמשך. ניתן להוכיח שאילולא הגיע אל המנוחה והנחלה הבורגנית ואל אינדיבידואליזם נאור, היה הקיבוץ ראוי לגינוי. אך גישה זו שטחית ולא קוראת את הספרות הקיבוצית אלא קריאה אידיאולוגית. לא תמיד האידיאולוגיה זקוקה לספרות ואם היא משתמשת בה כאמצעי רטורי היא עלולה ליפול לתהומות השקר הספרות יכולה לבקר את ההכללות של האידיאולוגיה, לתבוע אותה לדין. לעורר עוד מחשבה. לגלות את מחירי ההחלטות ולקרוא לפעולה או להימנע מפעולה.

הספרות ביטאה את אחת המהפכות הגדולות שחלו בעם היהודי : חידוש ההתייחסות המקודשת לאהבה.
בימים בהם אני כותב את ההקדמה הזו פורצת אלינו האולימפיאדה. בה רואים את המנצחים עומדים ושומעים את ההמנון של מדינתם. עלה בדעתי רעיון מטורף.בראשית המאה העשרים, בישיבת טלז, התלמידים הציוניים במחתרת , אימצו לעצמם המנון. זה היה השיר של ביאליק ' הכניסיני תחת כנפך.' הם בחרו בו משום שהוא כלל את שתי השאלות היסודיות ששאלו עצמם החלוצים: אומרים יש נעורים בעולם, אומרים יש אהבה בעולם. עלה בדעתי שלו היה הופך השיר הכניסיני תחת כנפך להמנון הלאומי והיו משמיעים אותו באולימפיאדה היה מתרחש משהו בעולם…

הקיבוץ נוסד והוא מורעל ספרות. נושם ספרות אך פוחד מפניה. לא במקרה הרבה חלוצים העידו על כך שעם בואם אצה הם הפסיקו לקרוא לכמה זמן ספרים. הם החלו לקרוא טקסטים מסוג אחר : נוף , עבודה וחיי יחד. אולם מהר מאד התעשתו והחלו לכתוב. לכתוב מכתבים, יומנים, רשימות. זיכרונות על שאירע לפני שבועיים. בתוך החלל הריק של התחלות היה צורך להתמלא מחדש. החליטו לספר את החיים. גם המשקיפים על הקיבוץ החלו לכתוב עליו. כל ימיו עגנון הבטיח לכתוב את הספר על חברינו ולא כתב. בניגוד למצופה הספר הראשון על הנדל'ן בקיבוץ לא נכתב בשנים האחרונות אלא ברומאן 'תנובה' שנכתב על ידי אביגדור המאירי בשנות השלושים. תנובה היה שמה של הגיבורה המצילה את הקיבוץ מרכישת אדמתו על ידי עשיר מאוהב ומושחת.

לספר אירוע ולתאר אדם ריאלי כגיבור מעבר לזמנו או כטיפוס ממנו צריך להיזהר זה לא פשוט. בסיפורי החסידים נהוג לספר על צדיקים סיפורים בונים אגדה. אך יש להם הנחת יסוד : האיש צדיק. אם משהו בהתנהגותו לא תקין צריך להסביר זאת על ידי הסוד המסתיר כוונות עליונות. אך אם חלוץ נואם כל הזמן ולא עובד ויש לסופר צורך לכתוב על כך הוא יספר זאת בשם אחר, בתפאורה שונה. הספרות הגלויה ביותר צריכה להסתיר עצמה במעטה של בדיון. הסיפור שמתכוון להיות ריאלי הופך לספור שצריך לפענח את רקעו, לסיפור מפתח. והמון קוראים משוכנעים כי המפתח בידם. אפילו מאמצים להם את הסיפור כפרק מהביוגרפיה שלהם.

בתבנית המקובלת הצורך של חבר הקיבוץ בפנאי ליצירתו, בביטוי עצמי, במימוש עצמי, מופיע רק בספרות הקיבוצית של שנות השבעים.אך כבר בסיפורים של צבי שץ, שהם הסיפורים הראשונים של הקיבוץ, מופיע הרעב למימוש עצמי. הם קוראים את הלבטים של היחיד דווקא עם ובתוך חווית היחד. יש בהם התאבדות וייאוש אך גם צימאון לאינטימיות. מועלה בהם הניסיון המוסרי של היחיד יחד עם תביעה משיחית אוטופית. זוהי ספרות של נעורים המחפשים אהבה ויחד שיוכל להעניק לאהבה אפשרות להתקיים . הם שואלים כיצד יכולה זו להירקם בחברה הנוצרת בסביבה הנתונה בסערה מפוררת המוכרחה להגיב בקשיחות על סביבתה. סיפוריו של שץ מייצגים את כל המתח הפנימי של מהגרים ומהפכנים החיים עם שותפים בני גילם, מנותקים ממשפחות הוריהם לעתים גם רוחנית. יסודות אלו יתמידו לאורך זמן ארוך בסיפורת הקיבוצית.

גם דוד מלץ ממייסדי הקיבוץ הכותב בשנות הארבעים חושף את המחיר האנושי הגדול שמשלם הקיבוץ כחברה חילונית , כחברת עבודה, כחברה שוויונית המגלה את הפערים בין האנשים. הוא מקדיש הרבה לארוס המשחק תפקיד גורלי בחיי היחד.

העידן הנראה בעיננו הקולקטיביסטי ביותר, הדור השני לקיבוץ, מה שכונה דור הפלמ'ח, הוא דור שכבר חי את החיים המשותפים של שני דורות (בדרך כלל ללא סבא וסבתא), חי בתבניות שעוצבו בקושי אך עוצבו כמסר חינוכי. זה הדור שחי בתקופת הסער והפרץ של ימי השואה ומלחמת העצמאות, דור שחי בעידן של יחד מותקף. אך הוא איננו דור קונפורמי של מנוחה נכונה. למרות שהוא מקבל באופן כללי ביותר את משימותיה של הציונות הסוציאליסטית אין הוא צייתן וקולקטיביסטי. הוא מאיר את הקיבוץ בעין ביקורתית. הוא חי את המעבר של קיבוץ כחברה מייסדת לחברה המחנכת את בניה ואת ילדי החוץ שלה ולא תמיד מצליחה בכך. דור שני מגלה את הסדקים של קודמו, את הפרוזה של חייו. למרות שהוא דור של ממשיכים ההמשך מטלטל. הוא הוטל עטוף חלומותיו ורעיונותיו למלחמת העצמאות, שבאה אחרי מלחמת העולם השנייה. התנסויות אלו זעזעו כל ניסיון להתבונן על החזון הציוני כאידיליה. סופרי הקיבוץ של הדור ההוא מתארים אותו אך לא פעם באירוניה ואפילו בסאטירה. הם מגלים את חולשותיו ומתקוממים נגד יומרותיו. אך גם מעריצים אותו על תמימותו ועל סיגופיו.

הסופרים הם תמיד אנשי הרפואה הכללית המבקשת לראות את האדם לא כנושא של ניתוח דרמטי המתרכז בכבד או בלב אלא את האדם הכואב, המחלים. זה החי לפני ואחרי הדיאגנוזה המקומית של אבריו. הם לא רואים את היחיד והחברה בעיניים כירורגיות. בתור כאלה הם לא רואים רק את ההחלטות הפוליטיות שנופלות. אולם מצד שני כאנשי רוח החיים בעידן הנתון לקרע פוליטי הם מרבים לכתוב לא רק ספרות אלא לשלם מס נאמנות לתנועות הפוליטיות להן הם משתייכים. אנחנו לא קוראים היום בתחום הספרות את אותות האורתודוקסיה הפוליטית אותה כתבו הסופרים של אז.

גיבוריו של דור המדינה שפרץ אל הכתיבה על הקיבוץ אחרי מלחמת העצמאות, היו הבנים שנפלו במלחמה. כתיבתם הנסתרת של הנופלים ביומנים ובמכתבים גילה מימד לירי גנוז ומאתגר. אך לא עליהם כתבו הסופרים שהתגלו. דור זה של סופרים ובראשו עמוס עוז מתאר את הקיבוץ אך מבקש להימלט מעול הנבואה. סופרים אלו המבקשים לכתוב סיפורי קיבוץ מקעקעים את זכותו של הסופר להלך בגלימת הצמר של הנביא. יחד עם זה דווקא מנוסתו של הסופר היא שמעמידה אותו כנביא זעם. כתובע את העלבון האישי של טיפוסים שונים בקיבוץ. הוא מטיל ארס סאטירי ובונה אלגוריות על הקיבוץ . הוא מטיל ביקורת על אנשי האידיאולוגיה ומנהיגי התנועה. גיבוריו הם אנטי גיבורים. אך דווקא הם האנטי גיבורים מטילים לחללו של הקיבוץ אתגרים חדשים.

לפני שבועיים נסעתי לקיבוץ עין שמר לחוג את חג הוצאת שלשה ספרים שיצאו בעת ובעונה אחת בקיבוץ. אין ספק שעין שמר הוא הקיבוץ ממנו יצאו הכי הרבה ספרים הרבה למעלה ממאה. איך קרה הדבר שבקיבוץ אחד נולדו כל כך הרבה יצירות ספרותיות? זוהי מסורת ספרותית שהונהגה בקיבוץ. הקיבוץ הזה האמין כי תמונת העל המסתורית שלו נעוצה באמנות שנוצרת בתוכו. גם באמנות הפלאסטית אך בעיקר בספרות. הוצאות הספרים של הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים שנוצרו בתקופת עוני ומשבר הן ההוכחה הבדוקה לתחושת החשיבות שהועידו חברי הקיבוץ לספר ולספרות.

אם עיקר הכתיבה של הקיבוץ בדורותיו הראשונים נסבה על החלטת נעורים בשנים האחרונות נושא מרכזי של הכתיבה הוא דווקא הילדות בקיבוץ. ספרים אלו נכתבו כספרי קינה על הקיבוץ שנגמר, כספרי נוסטלגיה ואפולוגטיקה . כסיפורי אבות ובנים. במשך שנים טענו מגיני הלינה המשותפת כי אם הקיבוץ יוותר עליה הוא יסיים את דרכו המיוחדת. לאחר ששונתה שיטת הלינה קיבלו חברי הקיבוץ את הטענה הפולמוסית באמירה שהקיבוץ נגמר. תיאורי הילדות בקיבוץ הן כסאטירה , כאידיליה וכטרגדיה אמיתית מהווים חלק מספרות הקינה על הקיבוץ. לעתים היא כתובה כקינה השמחה לאיד לפעמים כצער אמיתי על כך שצעקת הסופר אמנם הביאה לתמורה אך לא לתמורה עליה הוא חלם. לעתים הקינה נכתבת בכאב אמיתי על הפרידה מהקיבוץ בו גדל הסופר וממנו יצא. לעתים הנכתב מגלה צמא עמוק לגלגול רעיונותיו של הקיבוץ בעולם שהשתנה. מה מקומה של הקינה בחשבון הנפש הציבורי של הקיבוץ ושל ישראל ? האם יש לה כתובת כמו לקינה המסורתית. מהי הכתובת הזו ? האם היא תפילה של קבלת הדין או מרד נגדו? לא כאן המקום לדון בשאלה דחופה זאת.

ואלטר בנימין אמר כי בשביל לספר סיפור צריך לנסוע למרחקים אך לחזור לקהילה שומעת, הזקוקה לבשורת מרחקים. במשך השנים שעברו מראשיתו של הקיבוץ התברר כי אפשר לנסוע למרחקי הזמן ולהביא משם סיפורים שהיו לקהילה חיה. זה השורש של התורה בעל פה של הסיפור הקיבוצי שאינו מתכוון להטיף אלא למלא את חללי הזמן בעלילות. בהן הקיבוץ הופך לתפאורה להרפתקאה אנושית. גם המקום גם הלחץ יוצרים עלילה אך גם הרעיון הקיבוצי יכול להפוך עלילה. בעניין אחרון זה שבו הלכות המקום הופכות להיות עלילה אנושית למדנו משהו מהמסורת היהודית שבה קיום מצווה קרה הולידה מצבים אנושיים חמים. כך הקיבוץ בעל העקרונות העמיד בפני חבריו זירות מרובות בהן תקנון יכול להוליד עלילת חיים.