עודד

 

עודד היה בן לנגר ולתופרת רחובותיים שעלו  בנפרד  מפולין ב1932 . בן שמונה  נכנס לתנועה  המאוחדת. מאז לא עזב  אותה. גם שהשתנתה. בן שמונה עשרה הגיע לקיבוץ. הקיבוץ  השתנה לנגד עיניו כל הזמן אך הוא לא זז מעמדתו. כל 78 שנותיו נשאר עודד  איש  התנועה  המאוחדת.  נאמן לבן  גוריון,  נאמן לקיבוץ ולהפועל  תל אביב.

לפני  ששים שנה  בדיוק    נחת גרעין צבר גרעינו של עודד בעין גב. זה היה  הגרעין  הגדול ביותר  שהגיע כהשלמה לקיבוץ. היו  בו  תשעים  חברים.  גרעין תוסס ובעל  דגלים בראש התורן.  הגרעין  לא רצה לנחות כאן. לחבריו היו חלומות  אחרים.  אך  כאמור  עודד כבר  החליט שנאמנות למקום היא מעל  הכל. חברי הגרעין בחרו לא להיות כאן. אחד משום שהדיירים לא מצאו חן  בעיניו אחר משום שרצה  את  הציפור  הכחולה ואחרים שביקשו לשוב הביתה. עין גב היתה להם שדה  המראה גדול.  חשוב  היה להם לתפוש  גובה, לתפוש מרחק. עודד ליווה את חבריו כשהוא מתחפר  באחריותו.

הוא היה  איש  הפלחה והמספוא. את הטרקטור  הצהוב והאגדי הוא  הוביל  בשדות עין גב ולג'ון. אהב את התלמים הארוכים.

בעת  מבצע  נוקייב היה  אחד  מחמשת  הטרקטורים שליוו את  הפעולה וביקשו להציל  זחלמ'ים שנתקעו. טרקטור של עין גב  נשאר בשטחים שנכבשו באותו ליל  תגמול. הזחלמים והטרקטור צעדו  ברחובות דמשק בשלל התבוסה  של הסורים.

מ1974 היה עודד למנהל חשבונות. ממונה  על  החכמה על ההתמדה והיושרה.

עודד היה  שמרן. שמרן אמיתי : כשהגיע לקיבוץ והוא איש צעיר  בראשית  חייו.   ניכר היה בו כי  החליט שעין גב היא חוף  אחרון. גם אם יישאר לבדו. מה לאיש  צעיר ולחוף  אחרון?  הוא היה משוכנע שזה מה  שצריך. שהמולדת  זקוקה לא רק לנווטים ולטווסים  אלא לדרורים חרוצים . למי שבנאמנות ינקה את הסיפון. חכמתו הרבה  של עודד הודרכה תמיד  על ידי  נאמנותו. חישוביו  המדויקים נועדו לתלם הארוך ולמאזן המתמיד. החוף האחרון היה לו  גם חוף  ראשון שעליו הכריע ועליו שמר.

 

 

בביתו רחשה  האמנות, ריחפו מחוזות חפץ  רחוקים, רצון להרפתקה וחלומות  פז אך הוא  היה צריך לשמור  על שדה  התעופה. לספק שירותי במה לתת אפשרות  לכל אנשי האופקים הרחוקים הצלילים והתנועות העילאיות לנשום ולטבול בכנרת.

 

בימיו  האחרונים פנה אלי לשיחה  דחופה. שיחה  היסטורית.  מישהו שאל אותו  שאלה על ימים ראשונים.  הוא  שמע  כי  בימים ראשונים לא היה  נהוג  בקיבוץ למחוא כפיים  אחרי  הופעת אמן ויהיה  האמן  מי שיהיה. הוא  רצה לדעת  האם באמת כך היה ולמה.  בתחילה חשבתי  אדם חולה  מה לו ולטריוויה  שכזו?

הסברתי  כי מחיאות כפיים נראו בעיניי  החלוצים  נוהג בורגני שיש  בו  התרפסות של  האמן ושל הקהל  גם יחד.  פתאום חשבתי על כך  שיש לו נגיעה  אישית לשאלה.  עודד היה  האיש שאינו מבין מה  ערכן של מחיאות  כפיים לעשייתו

שלו . הוא  האמין כי צריך לתת גיבוי , לעמוד מאחורי ולא לעמוד  במרכז. שיש לבצר את השגרה הטובה  המתחזקת  את העולם. רק היא משוחררת  מטייפונים מיותרים.  ואם כבר מחיאות  כפיים – לא לו. הוא מחא  כפיים לעודד את קבוצת הכדורגל המובסת שלו. לקבוצת חבריו  שותפיו לשלחן  בחדר האוכל להם דאג תמיד.

זלדה המשוררת  כתבה

 

הלהבה   אומרת לברוש

כאשר אני  רואה

כמה  אתה  שאנן

כמה   עוטה  גאון

משהו בתוכי  משתולל

איך אפשר לעבור  את  החיים

הנוראים  האלה

 

בלי  שמץ  של טירוף

בלי שמץ  של רוחניות

בלי  שמץ של דמיון

בלי  שמץ של חירות

בגאווה  עתיקה וקודרת

 

לו יכולתי הייתי  שורפת את הממסד

ששמו תקופות השנה

את התלות  הארורה שלך

באדמה  באוויר, השמש ,  במטר ובטל

 

הברוש  שתק,

הוא יודע שיש  בו  טירוף

שיש  בו חירות

שיש  בו רוחניות

אך השלהבת לא תבין

השלהבת לא תאמין.

 

עודד היה  ברוש. שורשיו העמוקים  הם שליוו באהבה את במת  המרפסת של ביתו  עליה  התקיימו  הצגות ומחול. משחק ושובבות אין קץ של ילדיו  ושל ילדי חבריו. של נכדיו .  בימה  זו ומגרש  המשחקים  התקיימו בעידודו יחד עם אהבתו את התלם הארוך והמאזן השפוי והחיובי.

כל הימים היתה  המשפחה עמו  והבינה  היטב  את עומק האהבה. בימים  האחרונים בימי  החולי הקשה  ראינו  שוב  את  המשפחה  הנאמנה  והאוהבת שהחזירה לו מלוא  חופניים אהבה ואחריות.

הברוש נדם.