ללכת אל הבאר

מעין דברים בשולי הסיפור

הטייס- סופר הצרפתי סנט אכזופרי מתאר טיסה מעל כפר. בטיסתו הוא רואה באר ועל ידה נערות שואבות מים. הוא מבקש לנחות ולראות אותן, לשמוע ולהתרשם מקרבתן ולא להמשיך לרחף מעל. להיסטוריונים יש לעתים רצון עז לרדת אל הבארות ולגלות את שואבות המים העומדות מאחרי התנועות הגדולות של צבאות וסחורות, של מצביאים ומדינאים, של סטטיסטיקות והכרעות הרות עולם. תמיד הם היו שם הנערות שואבות המים, הבנאים שבנו את הארמון או את הפירמידה, הילדים שחיפשו מחברת לרשום את אותיותיהם הראשונות והשדות הארוכים שציפו לצמיחת החיטה.

שאול דגן הלך לכל הבארות וראיין באופן שיטתי את זקני המושבות של הגליל התחתון. מה המעמד של שיחות אלו עם הוותיקים ? מה ערכן ההיסטורי, המשפחתי, בתולדות המקומות ובתולדות הארץ?

יש מתח בין היסטוריה לבין עדות, בין תורה בכתב ותורה בעל פה. ארכיונים רושמים בדרך מסוימת, אנשים מספרים את סיפורם אחרת. גם אלה וגם אלה משאירים אחריהם שטחים מתים למכביר . אולם בין העדויות למסמכים מתהווה מעין רשת החושפת , צדה , נובעת ומחזקת את האמפטיה האנושית. הקשר הנוצר בין המרואיין לבין המראיין שלא מופיע בספר שלפנינו הוא הסיפור. הסיפור מהווה פרק חשוב במה שקרא וולטר בנימין הזיכרון הרצוני. זהו כרטיס הביקור הבונה זהותו של אדם , המעניק פשר לתהליך של בניין נקודת תצפית. הוא הקושר בין הזמנים, בין האנשים. תמיד רגיש למתח והתרתו.

הראיונות שלפנינו התקיימו בסוף שנות השבעים. בהרבה מובנים הם ראיונות פרידה. גיבוריהם מרגישים כי חיייהם ראויים לסיכום. הסיכום אינו פתיחה לעתיד אלא הצבת עקבות שהיו רוצים שייקבעו בעולמם של ממשיכיהם.

בסוף שנות השבעים נראות מושבות הגליל התחתון בתהליך איטי של צמיחה. חרדת הקיום שרחשה בשנות החמישים והששים הסתיימה. אמנם לא כל המייסדים נשארו בחיים או במקום, אך התמונה של מלחמת הקיום האכזרית נראתה כמסמנת סיכוי לבנות חברה בנקודות התיישבות באזור . אנשים חדשים הגיעו למקום, הגעגועים לימי בראשית היו לגיטימיים. הפרטים המסופרים לא נראו כסימני דרך לאסון מתקרב ובלתי נמנע אלא כמכשול בדרך להתגברות.

לו היו מבצעים את הראיונות הללו לאחר מלחמת העצמאות הם היו מתמלאים בתחושה של השיר לבדי של ביאליק 'כולם נשא הרוח' 'ו'אני לבדי תחת כנפי השכינה' . אולם בסוף שנות השבעים אפשר היה כבר לומר כי הצלחנו לגבור על המכשולים. איימו רק הגיל , זרות השכנים , החשש מפני השכחה הנעימה ואבדן העקבות. שאול דגן גילה רגישות לרגע המיוחד ההוא ושמר על הזיכרון והוא מביא אותם בפנינו עתה בדמות סיפורי חלוצי הגליל התחתון.

שאול דגן אסף את הסיפורים לדור שיבוא. הוא מבטיח כי הם יתגלגלו הלאה. אבני המקום הנשברות, הנסוגות מפני מרכזי הקניות והפולחנים החדשים, הכבישים הרחבים הקוראים לחלוף על פני הנופים בלי להשתהות ייעצרו רק לרגע מפני סקרנות הנצח, מפני הצימאון לסיפור.

יבואו נוברי המסמכים הצועקים וילחשו לחישותיהם האוהבות לקרוע את החוטים הנארגים. החייטים יהלכו ויאזינו לשתיקות מדומות וירקמו רקמות שווא והילד יתבונן בתהלוכה העגומה ירים את אצבעו בשקיקה ויצעק: המלך עירום, רוצה סיפור! אך סיפור שהיה !

מוקי צור